ביקור ונדרס בישראל

הבמאי הגרמני החשוב וים ונדרס ביקר כידוע בארץ בימים האחרונים כאורח בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל, החוגג 20 שנה.

על שנאמר במסיבת העיתונאים שנערכה בבית הספר ביום שני תוכלו לקרוא, למשל, באדיבות עינב שיף בוואלה ואורון שמיר בעכבר אונליין.

צילום: צביקה פורטנוי

ביום שלישי נערך מפגש של ונדרס עם הקהל הרחב בסינמטק תל אביב. לפני השיחה הוקרנו שני סרטים קצרים שלו שונדרס הציג. הוא סיפר שהקולנוע התיעודי הוא האהוב עליו ושהוא שמח על כך שהוא זוכה לחשיפה גדולה בשנים האחרונות ועל שיבתו למרכז הדיון הקולנועי.

הסרט ראשון היה החלק שלו מתוך "Invisibles", שבו התמקד בבעיית האלימות נגד נשים באזורים מוכי מלחמה באפריקה:

והשני היה מעין המשך קצר והפוך לסרט הראשון:

לאחר מכן נערכה, כאמור, שיחה שבה נשאל ונדרס שאלות על ידי המנחה, עמנואל ויצטום, ולאחר מכן על ידי הקהל.

תחילה שאל ויצטום בהקשר לשני הסרטים התיעודיים שהוקרנו.

ונדרס סיפר שהסרטים שהוקרנו צולמו בקאבאלו שבקונגו, אותו מקום שעליו כתב ג'וזף קונרד את "לב המאפליה" (אם כי יש כמה קאבאלו בקונגו לאורך נהר הקונגו), ושהוא היה שמח לקרוא לסרט שלו בשם הספר אילולא היה כבר תפוס.

לאחר מכן התבקש לספר קצת על חשיבות המצלמה והפריימינג בסרט, ובסרטיו בכלל. ונדרס ענה שבקולנוע דוקומנטרי רצוי לא לחשוב בכלל על קיום המצלמה, קשה ככל שיהיה הדבר. בסרט שהוקרן היה צריך להגן על הנשים המצטלמות, והמקום הפרטי היחיד שמצאו היה בבית הספר המקומי לאחר שעות הלימודים. בתגובה לתהייה האם הוא משקיע מחשבה מבחינה ארכיטקטונית בצילומיו המעוצבים, ונדרס חייך ואמר שהוא מאוד אוהב אסטבלישינג שוטס. כבר כמעט אין כאלה, אמר, אולי באשמת הטלוויזיה ושנאתה לצילומים רחבים. אבל עבורו יש חשיבות גדולה מאוד להצגת הרקע והמיקום הספציפיים שבהם מתקיימת העלילה, חשיבות עקרונית ופילוסופית ולא רק של אספקת המידע.

פריז, טקסס

תשובתו זאת הובילה באופן טבעי לעיסוק בתהליך המסע, הנפוץ בסרטיו של ונדרס. בסרט שהוקרן הסיפור אינו נסגר ואנו נותרים עם התהייה לגבי המשך התמודדות עם הנשים עם האלימות (המינית) שהופגנה נגדן. מה משמעות המסע בסרטיו של ונדרס, מהיכן (במובן הנפשי) הגיע לתוך סרטיו, ומה בין התהליך עצמו לסופו?

הבמאי ענה שמדובר בעצם ברעיון ששייך לזן – המסע הוא המסע. המעניין בו הוא התהליך, המסע עצמו, ולא היציאה אליו או ההגעה ליעד. ונדרס סיפר (ואני הזדהיתי קשות) שמצעירותו, ועד היום כמובן, הוא רצה לגלות איך אחרים חיים, מה דומה ושונה בחייהם לעומת החיים שהוא מכיר, והוא תמיד התעניין בפרטים של חיי אנשים רחוקים ממנו. הוא צחק ואמר שגילה שבניגוד לגרמנים, אצל אחרים יש הומור.

המסע הוא מטאפורי ועוסק בשאלה איך לחיות. אפשר במהלך מסע, כפי שעושים רבים, לצלם ולהתבונן בתמונות אחר כך, להיזכר איפה היו ומה עשו. זה חבל, עדיף לדעת בזמן המסע מה עושים באותו רגע. בהקשר לסרט הקצר שהוקרן הוא סיפר שהנשים בסרט צריכות ללמוד (וללמד) שהחיים ממשיכים, שצריך ואפשר להמשיך לחיות אחרי האירועים הנוראיים שקרו להן.

בהקשר הזה אמר ונדרס שבזמן הצילומים הוא לא רצה להפריע למצולמות עם תרגום סימולטני, וגם לא רצה שייאלצו לשוחח עם מישהו זר ולא עם הנשים השייכות לארגון השיקום שאותן צילם גם כן. כך נוצר המצב שהוא הבין רק בעת הצפייה בצילומים לאחר מכן, כשתרגמו לו את הנאמר, מה הן עברו ומה סיפרו למצלמה. הוא הוסיף שהוא נדהם מכך שהסיפורים שלהן היו כה ענייניים והוצגו כרצף עובדות, בלי שמץ רחמים עצמיים, בלי מחשבה על עצמן אלא רק על אחרים – בני זוגן, ילדיהן וכדומה, והתקשה להבין זאת. ההשפעה שהיתה לסיפורים שלהן עליו קרתה בדיעבד.

לאחר מכן נשאל ונדרס על שייכותו לגל הקולנוע הגרמני החדש בשנות השבעים. האם הוא ועמיתיו חשו שהם יוצרים גל חדש, שהם כה משפיעים, באותו זמן?

ונדרס ענה שהם הרגישו כל כך חשובים… עשו מהם "הדבר החם". לא היה להם מניפסט, מבע קולנועי ספציפי וכו'. למעשה, כמעט לא היה מן המשותף מבחינה קולנועית בין הקולנוע שלו ושל חבריו – הרצוג, פאסבינדר, שלונדורף. הם היו קבוצה של סולידריות, קואופרטיב הפקה, וגם הפיצו בעצם את סרטיהם מאחר שאיש לא היה מוכן לעשות זאת מלבדם. בלי העזרה ההדדית (וכאן היה קשה לי שלא לחשוב על קולנוע הרגישות החדשה בישראל) לא היה נעשה כל הקולנוע שלהם, מאחר שרק בעזרת האחרים הם הצליחו ליצור. שיתוף הפעולה הזה הסתיים כשהם החלו להצליח, לא מכיוון שהם נכשלו. כשנכשלים (מסחרית) יש מוטיבציה להמשיך, כשמצליחים מתחילות הצרות.

בהמשך נשאל הבמאי לגבי הקולנוע הגרמני החדש, לאחר איחוד גרמניה (שלאחרונה צוינו 20 שנה למאורע). אחרי שנשאל כל כך הרבה על הקולנוע הישראלי הנוכחי, מה דעתו על זה הגרמני?

ונדרס ענה שהקולנוע הגרמני הנוכחי מזכיר מאוד את זה הישראלי: הוא מסובסד; רק בשנים האחרונות הוא החל לזכות לחשיפה ולהצלחה בעולם. הוא מרגיש לא כמו האבא, אלא כבר כמו הסבא של הדור הנוכחי של יוצרים. יש המון צעירים מוכשרים ויש כלים לעשות סרטים בעזרת הדיגיטליזציה, אבל עדיין יש קשיי הפצה קשים.

מהקהל נשאל ונדרס על ציטוט שלו לגבי קולנוע ויכולתו לשנות את המצב או לייצג אותו נאמנה. ונדרס צחק וסיפק את הציטוט המדויק, והטיפשי לדבריו: קולנוענים לא יכולים לשנות את העולם, אבל מדי פעם הם מצליחים לשנות את האופן שבו הוא נתפס (הוא השתמש במילה הדו-משמעית image). אם כך, האם סרטים יכולים להשפיע?

ונדרס אמר שהוא defender (ואז הוסיף שהוא לא מגן/אביר אלא סתם אדם, אבל -) חזק מאוד של כל סוג סרט שמגיע ממקום או מתרבות ספציפיים ושהוא בעל זהות מקומית. הוא אוהב סרטים שנטועים במקום, בשפה וכו'. הוא לא אוהב סרטים שאפשר לומר עליהם שהם היו יכולים להתרחש בכל מקום. הצבע המקומי חשוב מאוד לקולנוע, והוא מרגיש שיש כזה בקולנוע הישראלי. צבע מקומי כזה וסיפור נטוע במקום זה כל מה שהוא מצפה מקולנוע, גם תיעודי. תפקיד הקולנוע הוא לשמש עיניים לעולם, לראות ולהעיד.

אנטוניוני וונדרס

בהמשך נשאל ונדרס מה היה כותב על סרטו "מלאכים בשמי ברלין" אם היה צריך לכתוב ביקורת עליו. ונדרס ענה שהוא לא יכול לכתוב על סרט שלו כאילו היה מישהו אחר. הוא היה כותב על חוויית הצפייה, ועל כך שהוא היה מרוצה מהסרט (לשם שינוי). הוא סיפר על הפצת הסרט בטוקיו. הוא ביקר בעיר עם יציאת הסרט, וחזר אליה שנה וחצי לאחר מכן. הסרט עדיין היה מוקרן בקולנוע, לשמחת המפיץ. אותו מפיץ לקח את ונדרס להקרנה, ורק כשנדלקו האורות בסוף הסרט הבין ונדרס מה רצה המפיץ להראות לו – לא שהסרט עדיין מוקרן ולא שהאולם מלא, אלא שהוא מלא בנשים. המפיץ אמר שזו תופעה שלא מצליחים להסביר וממש התחילו לחקור אותה. ונדרס אמר שאולי זה כי בסרט הגברים מקשיבים…

לסיום נשאל על עבודתו עם אנטוניוני בסרטו "מעבר לעננים". ונדרס אמר שאנטוניוני היה גבר אלגנטי במיוחד, חכם ומצחיק, שידע להביע את עצמו בצורה בלתי רגילה. אחרי השבץ שעבר הוא איבד את יכולת הדיבור אך היה צלול לחלוטין ורצה להמשיך לעבוד. ונדרס הגיע לסרט כבמאי-בהיכון, למקרה שאנטוניוני לא יוכל להמשיך לעבוד, מאחר שללא כזה "ביטוח" לא היו מוכנים לתמוך בסרט כלכלית ולבטח אותו. ונדרס שוחח לפני הצטרפותו לפרויקט עם ז'אן מורו, שעבדה עם אנטוניוני ב"La Notte", ושאל אותה האם הבמאי האיטלקי הוותיק באמת יכול לצלם סרט בלי שידבר. מורו צחקה בצחוקה הייחודי ואמרה שגם כשהיא עבדה איתו דאז הוא לא החליף איתה מילה, כך שלא אמורה להיות בעיה גם עכשיו… ונדרס סיפר שלאורך כל הסרט הוא היה רק העוזר של אנטוניוני ולא ביים בעצמו, ושזו היתה חוויה מדהימה לראות איך איך מישהו עושה בדיוק את הסרט שרצה לעשות, שבו כל פריים הוא בדיוק כפי שאנטוניוני רצה, וכל זאת בלי לתקשר עם צוותו ושחקניו בדיבור.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים, הקרנה, ישראלי, מוזיקה, צילום, קולנוע, ראיון, תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על ביקור ונדרס בישראל

  1. oferliebergall הגיב:

    אנטוניוני אמר פעם בראיון (יכול להיות שלגודאר, אני לא בטוח) שהוא הסתדר מצוין עם כל השחקנים שלו, כולל ז'אן מורו "למרות שהיא תתטען אחרת". היה כיף לשמוע את הטענה האחרת שלה. בסך הכל, נדמה לי שונרס היה כמו הסרטים המאוחרים שלו (לא כולל הסרט החדש שלא ראיתי) – אינטלגנטי, אלגנטי, מחושב ומשאיר תחושה שפעם הוא היה הרבה יותר מעניין. אבל בסך הכל היה מוצלח.

  2. סטיבי הגיב:

    יפה אמרת.
    בתחילת ההופעה שהייתי בה הערב פתאום נזכרתי ששכחתי לכתוב שהוא יצא לסיבוב קצר בסביבת הסינמטק בזמן שהסרט הקצר הוקרן והלך לאיבוד. וגם שהוא אמר שבתל אביב לא חוצים באדום! (אני חושבת שזה כי בסביבה הזאת, אם תחצה באדום ידרסו אותך).

  3. y הגיב:

    אדם נהדר ובמאי מאד מיוחד, והוא כ"כ יודע להשתמש במוזיקה בסרטים שלו. תודה על התעוד (היה לי מסובך להגיע).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s