קולנוע במוזיאון

היום התקיים בלונדון אירוע התרמה שמתרחש כל כמה חודשים. זהו אירוע של הקרנת סרט, הרצאה רלוונטית ובזאר של פוסטרים, תצלומים וכד' של קולנוע שהכנסותיו נועדו להמשך פעילות מוזיאון הקולנוע בלונדון. לא זה המיוחצן והפופוליסטי יותר שנמצא ליד נהר התמזה וה-London Eye, אלא זה העצמאי (לא למטרות רווח), האספני, ששוכן לו בשקט בסמטה באזור קנינגטון שבמרכז/דרום העיר.

כל הזכויות שמורות

המוזיאון הזה שוכן בבניין ישן וגדול ממדים שהיה פעם מפעל ובניין משרדים, וכולו מסדרונות וחדרים עמוסים פריטים מההיסטוריה של הקולנוע, שכן מטרת המוזיאון היא בעיקר תיעוד בתי הקולנוע כפי שהיו לפני עידן המולטיפלקסים הענקיים ורבי המסכים. המוזיאון הוא עמותה ללא מטרות רווח, שאינה מקבלת תמיכה ממשלתית או עירונית ותלויה בתרומות. כל העובדים הם מתנדבים, ובהם מנהל המוזיאון, שהתחיל אותו בעצמו, כתחביב, כשהציל במקרה ציוד שעמד להיזרק מבית קולנוע שנסגר באברדין, סקוטלנד. בתצלום הבא תוכלו לראות מגוון שלטים ישנים של קולנוע, לפני האוטומציה והמיחשוב, שבהם אפשר להכניס את מחיר הסרטים (לפי איכות ומיקום הכיסאות) ואת כמות המקומות הפנויים באולם – וגם כמה אנשים מחכים בחוץ לתורם להיכנס, מאחר שהקרנות הסרטים היו רציפות ואנשים פשוט יצאו ונכנסו לסרטים מתי שהיה אפשר, ולפעמים צפו במחצית השנייה של הסרט לפני המחצית הראשונה:

כל הזכויות שמורות

במוזיאון אפשר למצוא לא רק שלטים ופוסטרים, כמובן, אלא גם מקרנות פילם רבות ושאר ציוד שכבר כמעט או לגמרי פס מן העולם. אפשר לסייר בו רק בתיאום מראש – בתשלום שכולו תרומה לתחזוק המוזיאון. כאמור, המוזיאון הוא עמותה שאינה זוכה לתמיכה מהממשל, ולא רק זאת – הסכנה לקיומו הופכת ממשית יותר ויותר ככל שהזמן עובר, מאחר שהבניין שבו הוא ממוקם עומד למכירה, ואם לא יגויס הסכום הגדול שנדרש לקניית הבניין על ידי אנשי המוזיאון ותומכיו, הוא עלול להיסגר פשוט מכיוון שלא יהיה לו היכן להיות.

בווידיאו היוטיובי הזה אפשר לצפות בסיור במוזיאון באיכות לא מי יודע מה:

בחדרי המוזיאון הרבים מאוחסנים פריטים נדירים, כגון מגזינים כמעט מימי ראשית הקולנוע ופריטים מודפסים מרחבי העולם. מדריך הסיור ייקח אתכם לכל פינה שתחפצו במוזיאון גם אם תגיעו לבד – כאמור רק צריך לתאם מראש – ולי הוא הראה גם את מעט המידע שיש להם על קולנוע ישראלי, כולל חוברות מפסטיבלים וקטלוגים מבתי הספר לקולנוע בארץ. שוחחנו גם על בתי קולנוע בכלל, על הסינמטקים בארץ ועל הפצת סרטים בעידן הנוכחי. במוזיאון קיים גם חדר הקרנה שמשמש בעיקר את העובדים, שמארגנים לעצמם מדי פעם הקרנות, ובו פוסטרים ישנים וכיסאות "עתיקים" שהובאו אליו היישר מבית קולנוע ותיק שנסגר. הרבה פחות משופצר, אבל עבורי לא פחות נוח מהכיסאות המפוארים שמציעים לצופה היום בקומפלקסי הענק.

באולם הקרנה שנמצא בצד אחר של הבניין מתקיימות הקרנות לציבור הרחב (כדאי לעקוב באתר המוזיאון אם אתם נמצאים באזור) שגם מטרתן לאסוף כסף עבור המוזיאון. באולם הזה תלוי מסך גדול ובקצהו האחורי מותקן חדר הקרנה מקסים ודי מאולתר. בחדרים אחרים של המוזיאון, מעבר לאלה שבהם מאוחסנים מגזינים, יש אוספים של תמונות יחצנות ומסטים של סרטים – שהזכויות עליהן בידי המוזיאון והן משמשות מקור הכנסה – ופוסטרים פרסומיים רבים תלויים על קירות המקום, כמו גם אוספים של כרטיסי קולנוע ומכונות חירור, ששימשו לסמן את הכרטיסים. בחדרים קטנים אפשר למצוא גם אוסף של מדי סדרנים – מהתקופה ההיא, שבה עוד היו כאלה – ואקדמאי שפגשתי במקום נעזר בהם למחקר על התפתחות המדים בבריטניה. למי שמתעניין בתולדות הקולנוע ובוודאי בפרסום ובעיצוב בתחום זהו ביקור מרגש ומומלץ ביותר.

למוזיאון יש קשר מיוחד לצ'רלי צ'פלין. אחד ממתנדבות המקום היא מאוהדיו הגדולים של הגאון הקולנועי, והיא מריצה פרויקט הנצחה לפועלו, כולל פסל בדמותו שיצרה בעצמה כמסגרת והיא מקווה להופכו לאנדרטה. במוזיאון יש מסדרון שלם שמוקדש לסרטיו של צ'פלין:

כל הזכויות שמורות

לא מדובר כאן רק בתחום התמחות ספציפי. צ'פלין גדל בקנינגטון, ובמוזיאון ישמחו להפנות אתכם למראי המקום החשובים שבסביבה, בהם שני הבתים באזור שבהם צ'פלין חי בילדותו ובנעוריו. לא חסר חומר – אפילו יצא ספר בנושא – על צ'פלין וקנינגטון, אבל לא בכל מקום יציינו בפניכם שהבניין שבו ממוקם המוזיאון קשור בעצמו לצ'פלין. בסמטה שבה הוא שוכן, למעשה מול המוזיאון ממש, היה בעבר ה-workhouse, אותו "בית" שבו התגוררו אנשים עניים שחובותיהם לא אפשרו להם להתפרנס והם נאלצו לעבוד בתנאים לא תנאים – כולל אמו של צ'פלין. בניין המוזיאון היה חלק מהמתחם אבל שימש בניין משרדים, כולל משרדו של מנהל העבודה – ששכן במקום שבו נמצא היום חדר ההקרנה הפרטי. מדובר בפיסת היסטוריה.

צ'פלין, כאמור, היה בן המקום. מול אחת משתי תחנות הטיוב של האזור (שגבולותיו אינם מוגדרים בדיוק), היא Oval – שמשמשת גם להגעה לאיצטדיון הקריקט הגדול, ובימים שבהם נערך בו משחק הרחובות בסביבה מתמלאים בלובשי חולצות קבוצותיהם שפניהם לאיצטדיון – נמצאת כנסייה אנגליקנית ושמה סט. מארק. סביב הכנסייה מוצבת גדר גבוהה המחוברת בעמודי אבן מעוטרים, ובנעוריו צ'פלין נהג, כך מספרים, לחכות לידה לחברתו (והיא נתנה לו לחכות). הוא לא שכח את המקום, והשתמש באותה גדר כמודל לסט שנבנה באולפנים הוליוודיים לסרט המופתי "אורות הכרך". בסרט זה נראה כך:

אגב, במוזיאון הקולנוע הלונדוני שהזכרתי בהתחלה, ההוא ליד התמזה, מוצבת תערוכת קבע שמוקדשת לצ'פלין הלונדוני.

גם בארץ יש תערוכה מעניינת של קולנוע-של-פעם. במוזיאון העיר חיפה מוצגת עד חודש יולי "אולמות מופלאים", שמציגה את ההיסטוריה של קולנועי העיר, מהחוגים בשנות החמישים, דרך התפתחות הסינמטק ופתיחת בתי קולנוע מסחריים ועד (כולל) עידן המולטיפלקסים של היום.

כל הזכויות שמורות

התערוכה (שקטלוג שלה אפשר לקנות בקופת המוזיאון) כוללת בין השאר פוסטרים, שרטוטים אדריכליים ותצלומים משלל בתי הקולנוע של חיפה. מי שצפה בסרטו של אבי נשר "פעם הייתי" יזהה בתערוכה תצלומים ופרסומות מאותו "קולנוע של הגמדים" שמתואר בסרט. בתערוכה גם מוקרן על מסך טלוויזיה "הצגת הקולנוע האחרונה", סרטו של הדוקומנטריסט והמרצה החיפאי יצחק רובין על אודות בתי הקולנוע הנעלמים של העיר ששודר בערוץ 2 לפני כ-15 שנה. בהזדמנות זו אזכיר גם את "אדריכלות נעלמת", אתרו של שרון רז, שבו בין השאר הוא מתעד בתי קולנוע סגורים.

כל הזכויות שמורות

מוזיאון העיר חיפה שוכן בבניין טמפלרי משוחזר בעיר התחתית, ויפה לבקר בו גם מבפנים וגם מבחוץ. אני ביקרתי בתערוכה במהלך פסטיבל הסרטים האחרון בחיפה, ובדיוק כשיצאתי ממנו הגיעה לביקור במקום הגב' ליה ון ליר, מעמודי התווך של הקולנוע הישראלי, ששמה שלה מוזכר כמה פעמים בתערוכה. היא הקימה בחיפה, עם בעלה וים, את מועדון הסרט הטוב – שתצלום אחת מהתוכניות שלו מופיע לעיל – חוג הסרטים הראשון; אלה שבאו אחריו הפיצו את בשורת קולנוע האיכות בארץ. שנים לאחר מכן, בין השאר, הקימה את סינמטק חיפה וכמובן את פסטיבל הקולנוע בירושלים.

בנוסף לתערוכה היפה הזו, מוצגת בימים אלה במוזיאון נחום גוטמן שבנווה צדק בתל אביב התערוכה "למות לאט", המוקדשת ליצירותיו של ז'אק קתמור – קולנוען ואמן אוונגרדי שפעל בארץ בשנות השישים ותחילת השבעים. הפיצ'ר שלו "מקרה אישה" הוא יצירתו המוכרת ביותר, אך הוא יצר גם סרטים קצרים ועבודות אמנות מגוונות. את התערוכה אצר אורי דרומר, ולפי אתר המוזיאון יתקיים איתו שיח גלריה בתערוכה בשבת הבאה. שיחות גלריה נוספות יתקיימו עם מדריכי המוזיאון בשבתות הבאות כל שבועיים (עד סוף מרץ, כנראה תאריך סגירת התערוכה – זה לא מצוין באתר).

חובבי ההיסטוריה של הקולנוע בכלל ובארץ בפרט יכולים גם לנסות לעשות סיור קטן בתוך מלון הבוטיק התל אביבי המקסים מלון סינמה, הנמצא בכיכר דיזנגוף בבניין הבאוהאוס שבו היה ממוקם קולנוע אסתר. בתוך הבניין, ששמר על כמה מהאלמנטים האדריכליים של קולנוע הענק שהופעל בו בעבר (למשל המדרגות הפתלתלות, שהן מקוריות), מצויים פריטים קולנועיים כגון פוסטרים, תצלומים, מצלמות ומקרנות, מתוך כוונה לשימור ההיסטוריה למרות שינוי ייעוד הבניין (שנפתח מחדש כמלון אחרי שנים שבהן הבניין היה סגור ונטוש, לאחר סגירת הקולנוע). אם במזל תצליחו להיכנס למרפסת המלון (בעיקרון לאורחים בלבד, אבל אולי אם תבקשו ממש יפה) תוכלו לצפות על כל האזור – על הבנייה העגולה והתואמת היפהפייה של הבניינים מסביב לכיכר, שהושקעה בה מחשבה רבה ושקשה לראות מלמטה, מהרחוב.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, אירועים, אישי, בריטי, ישראלי, נוסטלגיה, עיצוב, פסטיבל, צילום, קולנוע, תיעודי | 2 תגובות

רוחות של תקווה

מעולם לא ביקרתי בעיר הרוחות שיקגו, אבל מבחינה טלוויזיונית היא בהחלט נמצאת בתודעה בשנה האחרונה. פעם כשהיו אומרים את שם העיר הייתי חושבת "שיקגו הופ" ו"אי.אר" (ו"נשואים פלוס", אולי, למרות שהעיר לא בדיוק שיחקה שם תפקיד מרכזי). היסטורית היא מקושרת לסיפורי המאפיה האמריקאית, וככזו היא משמשת רקע לחלק המשנה בעלילות "אימפריית הפשע". והיא גם עירו של רוג'ר איברט, האיש, המבקר והאגדה. ב-2011 – ועכשיו, לפי לוח השידורים אצלנו – אפשר למצוא כמה סדרות שממוקמות בשיקגו. "האישה הטובה", למשל. או הקומדיות "הליגה", "הכל לטובה" ו"מייק ומולי". "חסרי בושה", הגרסה האמריקאית ל"לגדול בלי בושה" הבריטית בכיכובו של וויליאם ה. מייסי, ממוקמת בשכונת עוני בשיקגו; עונתה הראשונה שודרה בארה"ב לפני שנה, וממש לא מזמן עלתה שם עונתה השנייה (היא משודרת גם פה בהפרש זמנים קטן יחסית). אבל העיר גם נמצאת באופן בולט במרכז שתי סדרות דרמה-פשע ואפילו באופן דומה למדי.

"קוד שיקגו" היתה הסדרה החדשה של שון ריאן. אחרי הכישלון המבאס-אך-צפוי של "טריירס" הנפלאה (רשת FX) הוא עבר לסדרה שקצת יותר הזכירה את "המגן" המופתית שלו. היא הציגה סיפור של כוח בילוש (בראשות ג'ניפר בילס, המפקחת הטרייה, וג'ייסון קלארק, הבלש המנוסה, שאחיו השוטר נהרג בעת מילוי תפקידו ובתו של האח היא שוטרת טירונית) שנחוש לחשוף את שחיתותו של אחד מחברי המועצה החזקים של העיר (דלרוי לינדו מטיל האימה). הסדרה הציגה, כצפוי, סיפורים משתלבים – התככים בשלטון המקומי, שוחד במשטרה, לחצים פוליטיים, סיפוריהם האישיים של הבלשים וסיפורי פשע מתחלפים, בעיקר עלילות סמים מהשכונות הקשות יותר של העיר, על האלימות והעוני. ב"קוד שיקגו" היו כתיבה מושקעת, שחקנים טובים ומעלה, בימוי מהוקצע וסיפור מוכר אך לא שחוק. וגם רייטינג בינוני ומטה. ברשת פוקס, הידועה לשמצה בביטולי הסדרות שלה, נתנו לה לגמור עונה וקיצצו אותה יחד עם עוד כמה סדרות, חדשות וותיקות יותר, בסבב הצמצומים של סוף שנת השידורים. זה לא היה מפתיע, אבל ההחלטה נפלה ברגע האחרון, ובניגוד ל"טריירס", לא היתה ברורה מראש. למרות זאת הרוחות כנראה נשבו בכיוון כבר משלב מוקדם, והסיפור המרכזי של העונה נסגר די יפה בסופה. כדאי לראות בעיקר אם אתם חובבי, נו, דרמות פשע אווירתיות על שוטרים ישרים ופוליטיקאים מושחתים.

"בוס", שעלתה לאחרונה למסכים הקטנים בארץ, היא סדרת כבלים שהרשת נתנה בה אמון כה גדול שהיא חודשה לעונה שנייה עוד לפני שידור הראשונה. היא מציגה שחיתות שלטונית חמורה הרבה יותר מ"קוד שיקגו" (אני לא מתמצאת במצב במציאות, אבל הייתי רוצה לקוות שהשלטון שם לא זוועתי עד כדי כך), ומתמקדת בראשות העיר, כלומר מוציאה מהמשוואה את הצד "הטוב" (ופחות מכך את הצד "המסכן", יעני העניים). בסדרה מככב קלסי גרמר, ושם ניתנת לו האפשרות להפגין את יכולותיו המרשימות באמת כשחקן דרמטי. הוא מגלם את ראש העיר של שיקגו, ששולט בה ביד רמה. בדיוק לפני הבחירות לקדנציה נוספת הוא מאובחן כחולה מתקדם במחלה ניוונית שלא מותירה לו עוד יותר מדי זמן. אשתו מנישואי נוחות, בתם המנוכרת ואנשי משרדו – כולם אינטרסנטים במקרה הטוב ומרשעים במקרה הנפוץ יותר. כמעט כולם שם רעים, ואלה שלא הם סתם חלשים, חסרי עמוד שדרה ו/או פחדנים, ובאופן לא מפתיע, מתברר שגם המועמד הצעיר שרץ בבחירות מול ראש העיר אינו מלח הארץ כפי שהוא מציג את עצמו. דווקא בעיתונות יש מישהו בעל עקרונות, אבל מהו כבר כוחה של התקשורת מול משרד ראש העיר.

הבעיה העיקרית של הסדרה – אני לא מסכימה עם הטוענים שמדובר בעוד מופת – אינה נובעת מכך שבעצם אין בה שום דמות חיובית, שאפשר להזדהות איתה, שאפשר לתמוך בה. הבעיה היא מה שגורם לכך שאפילו עם דמותו של טום קיין, ראש העיר, אי אפשר להזדהות, עם מכאוביו ולבטיו ורצונו להיאחז בדבר האמיתי היחיד בחייו, התואר והכוח שבא איתו. והדבר הזה הוא שבניגוד ל"קוד שיקגו", ב"בוס" לא מדובר סתם בניצול כוח ומעמד לשחיתות. מדובר בשימוש מפורש ובוטה בשיטות של מאפיה. כולל רציחות, הטלת מומים, איומים אמיתיים ושאר פשעים. משהו בשילוב הזה בין הסבך הפוליטי, העסקאות הנקיות והמלוכלכות והיחסים המורכבים עם התקשורת, שהופכים את הסדרה לריאליסטית לכאורה, לבין המאפיונריות הנונשלנטית והכמעט כל יכולה (ככה זה כשאין חוקים שאי אפשר לעבור עליהם) פשוט לא עובד. זו מעין פגיעה הדדית של ז'אנרים שפשוט לא יושבים טוב יחד במסגרת כזו. זה אולי שולח מסר מהיוצרים לגבי השלטונות בימינו, אבל מבחינה דרמטית זה נופל שוב ושוב למה שמכנים באינטרנטית "פחחחח". אולי זה פשוט לא מספיק "יקום חלופי" עבורי. למרות זאת הייתי ממליצה לצפות בה (העונה הראשונה בת שמונה פרקים בלבד) ולו בשל הפגנת המשחק של גרמר. ואולי תתחברו לטשטוש הז'אנרי הזה יותר ממני.

מי שמחפש ריאליזם מדכא יכול לסור אל הסרט התיעודי "The Interrupters", שרבים ניבאו שיהיה לפחות מועמד לאוסקר השנה אך הוא לא זכה להיכנס אפילו לרשימה הארוכה (הדבר גרר השוואות לא מחמיאות להתעלמות בזמנו מ"Hoop Dreams" החשוב והמשובח של אותו במאי, סטיב ג'יימס). הסרט מספר על חברי כנופיות לשעבר, שעברו את כל מסלול האלימות-כלא-שחרור-אלימות-כלא והחליטו שמספיק להם. הם עברו לצד השני, אם אפשר לקרוא לזה כך, והם עובדים בארגון שמטרתו להפחית את האלימות הקיצונית השוררת בשכונות העניות של שיקגו. אלה אנשים שהגיעו מהרחוב וחוזרים אליו כדי לשנות את חייהם של צעירים במקום לפני שזה יהיה מאוחר מדי. הם הגיעו מאותו מקום ועברו אותו דבר, והם יודעים איך לדבר איתם. הם מתקלים את בעיית האלימות – שהנוער הזה גדל מוקף בה ואינו מכיר שום דבר אחר – אחד על אחד, כל מקרה לגופו. אלה אנשים שקשה אפילו לתפוס את מידת האומץ והתקווה שיש בהם. הם עומדים מול בעיה כה רחבת היקף שמייאש אפילו להתחיל לטפל בה ונכנסים, במודע, לקו האש – לפעמים פשוטו כמשמעו – כדי להשפיע, לאט לאט, על העתיד. הם מתייחסים לאלימות כאל מגפה שאפשר להדביר. גודל הבעיה והמצב, שקיים ומחמיר כבר עשרות שנים, פשוט אינו ייאמן. ג'יימס אינו מתקיף את הצופה בסטטיסטיקות, גרפים ונאומים. הוא פשוט מציג את ה"מפריעים" בפעולה, ברחוב, בפגישות, בבתיהם. הם מפריעים לאלימות לעבור משלב המחשבה לשלב הפיזי. הם מפריעים לאלימות להתקדם ולהתפשט, והם מפריעים לחברי כנופיות להמשיך בדרך ללא מוצא שהם צועדים בה מילדות. האנשים האלה מעוררי השראה, ולא סתם קוראים להם גיבורים; אבל הצפייה בסרט, שהיא מרתקת, קורעת לב ואינה קלה כלל, בכל זאת גם מעוררת פליאה על כך שהם מוכנים לא להרים ידיים. איך הם יכולים לשמור על רמת האכפתיות הזו. מהסרט הזה לא יוצאים עם תחושת גאולה, רק עם תחושת הערכה.

ולסיום, שני לינקים שקשורים לשיקגו:

וויל פירסון הוא צלם שמתמחה בפנורמות. הוא יוצר צילומים של 360 ממיקומים שונים (לאחרונה הוא עדכן את הפנורמה הנפלאה שלו מלונדון וכמות הכניסות הפילה לו את האתר), ויש אצלו כמה נהדרים גם משיקגו.

ובאתר המגזין Salon העלו גרסה חדשה של כתבה על פוסטרים תיירותיים משנות העשרים, המפרסמים תחבורה ציבורית, ובייחוד קו רכבת מסוים ואת המקומות שהוא מגיע אליהם.

פורסם בקטגוריה ביקורת, בריטי, טלוויזיה, נוסטלגיה, עיצוב, קולנוע, רימייק, תיעודי | 4 תגובות

iSpy

הפוסט הזה אמור היה להיכתב לכבוד עלייתו למסכים של "החפרפרת", העיבוד הקולנועי החדש לספרו של ג'ון לה קארה, שנעשה לו קודם לכן עיבוד טלוויוזיוני מפורסם ומוערך. מאחר שלא הזדמן בידי, מצאתי "תירוץ" אחר לעניין, והוא יגיע לקראת סוף הפוסט.

הספר "החפרפרת" ("Tinker, Tailor, Soldier, Spy") הופיע לראשונה בשנת 1974. לה קארה היה, כידוע, מרגל בעצמו הן ב-MI5 והן ב-MI6, דבר שהעניק לספרי הריגול הרבים שלו לא רק ידע פנימי אלא גם מעין אמינות מובנית. איש ה-6 ג'ורג' סמיילי, גיבור הספר, הופיע בתפקידי משנה (ומטה) בספרים קודמים של לה קארה, וזהו הספר הראשון – והראשון מתוך טרילוגיה שהתפתחה גם הלאה – שבו כיכב. ב-1979 עובד הספר, כאמור, לסדרת טלוויזיה בת שבעה פרקים שנחשבת עד היום לאחת מיצירות הפאר של הבי.בי.סי (אגב, היא נמצאת במלואה ביוטיוב). אלק גינס גילם בה את סמיילי, הסוכן שיצא (ליתר דיוק הוצא) לפנסיה ונקרא חזרה בחשאיות כדי לחקור מידע שהגיע לידי 6 שלפיו יש חפרפרת רוסייה אי שם בצמרת הארגון.

הסדרה, כמו גם הסרט שיצא ב-2011 בכיכובו של גארי אולדמן (ובתמיכת כמה ממיטב השחקנים הבריטים של ימינו), שייכים לזן שאפשר לכנות המרגלים המדברים: יש בהם מעט אקשן והרבה דיבורים, חקירות, האזנות וניתוחי מידע. זהו שיר הלל לעבודתו הכביכול אפורה של המרגל, בניגוד ל"סוכנות האקטיבית" המוכרת מיצירות אקשן בסגנון "משימה בלתי אפשרית" וכמובן עלילות ג'יימס בונד. המרגל כאן הוא איש משרד, בירוקרט אפילו, שמתעסק בפוליטיקות פנימיות וחיצוניות יותר מאשר במרדפים וביריות. סוכני השטח נמצאים בעיקר ברקע או במצב של טרום או פוסט פעולה.

תחומי התרבות תמיד היו מרותקים לעלילות המרגל, ועדיין כך. לא פלא הוא שסיומה לפני כמה חודשים של "מרגלים", מסדרות הדגל של הבי.בי.סי בעשור האחרון, התקבל באווירה של סיום תקופה, לא רק מכיוון שהסדרה המצליחה הגיעה אל סופה לאחר עשור באוויר. "ספוקס" (אשתמש בשמה הלועזי של הסדרה מפאת מיאוס בשורש רג"ל. היא לעתים הופצה גם בשם "MI5", בשל הקונוטציות הגזעניות שיש לשמה המקורי בארה"ב) היתה, למרות חסרונותיה (הבלתי נלאים), מהסדרות הבולטות, המצליחות והמוצלחות של שנות האלפיים, והיא אפילו הצליחה להידחף קצת אל העשור הנוכחי, החדש.

"ספוקס" עוסקת בתא מרגלים ב-5. העובדים בו אחראים על ההגנה על בריטניה מכל איום שיצוץ. מובן שבשנות האלפיים דובר בעיקר בטרור, אך תסריטאי הסדרה ניחנו בקשב יוצא מן הכלל לאקטואליה. בהתחשב בכך שלוקח זמן לכתוב, לצלם ולערוך פרק לפני השידור, הקרבה שלהם לאירועים במציאות היתה לעתים מטרידה כמעט. הרוסים אמנם כבר לא האויב, אבל הם לא בדיוק הידיד שאפשר לסמוך עליו; עליית האיסלאם הקיצוני, איומים טכנולוגיים למיניהם וקיצוניות הן מימין ומשמאל של המפה הפוליטית כיכבו בפרקים רבים של הסדרה (בקיצור, קטגוריית ה"דברים שאנחנו אפילו לא רוצים לדעת שמאיימים עלינו ולכן אחלה לראות אותם בסדרה בדיונית" הוותיקה). והיא הזכירה שוב ושוב את התפקיד הגדל של הטכנולוגיה בחיינו, לטוב ולרע.

"ספוקס" הצליחה ליצור אווירת מסתורין ותחושה שהיא מעניקה הצצה אל מסדרונות ארגון חשאי שכולם יודעים על קיומו אבל כמעט שום דבר עליו באמת. היה לה סיקוונס פתיחה, אבל לא היו בו קרדיטים לשחקנים, והיא הסתיימה בפריז-פריים ובלי כתוביות מלבד שקופית של חברת ההפקה. סגנון הצילום היה ריאליסטי יחסית, והיה ניסיון בולט ליצור דמויות עגולות שייצרו הזדהות ובעיקר אכפתיות. קשה להגיד שהיא באמת שינתה את פני הטלוויזיה – הסדרה נשארה ייחודית.

כבר בשלב מוקדם מאוד הבהירה "ספוקס" שהצופה צריך לצפות לבלתי צפוי – דמות שהוצגה בתחילה כדמות שתהיה ראשית בסדרה חוסלה באכזריות כבר בפרק השני (מי שלא זוכר את הסצנה עם השמן כנראה לא צפה בה; היא הפכה לסצנה איקונית בתולדות הסדרה ובכלל בטלוויזיה של אותה תקופה). לאחר ההבהרה הכוחנית הזו נותרו בחזית הסדרה כמה דמויות ראשיות, ואלה התחלפו מדי פעם (בעיקר מסיבות של מוות בזמן פעולה). אבל לא מהר מדי. למי שרוצה להתחיל ולא בטוח שירצה לגרור עד הסוף אין מה לדאוג: העונות הראשונות שלה היו הטובות ביותר, בכיכובם של הצמד (שהפך לזוג גם בחיים) מתיו מקפדיין וקילי הוז:

ככל שהסדרה התקדמה אותן אווירה, תחושה והשקעה בדמויות התפוגגו; העלילות נהיו מופרכות יותר ויותר והתרחקו, איך לומר בעדינות, מתחומי ההיגיון. גם הדיאלוגים שהושמו בפני הדמויות הגיעו לרמות גיחוך וקלישאה קשות (מעולם לא ראיתי סדרה שהיו בה כל כך הרבה רגעי facepalm), ובכל זאת, גם בימיה המסכנים ביותר "ספוקס" נותרה בת צפייה, גם כשהמשיכה להעלות תהיות – אם הכל כל כך פשוט עם הטכנולוגיה הקיימת (אם קיימת), למה הכל כל כך קשה ומסוכן; קונספט הריגול נעדר לתקופות ארוכות ומה שנשאר היה tech guys שיש להם גם פעילים, שכירים, בשטח.

אז חוזקה העיקרי של הסדרה היה הגיוון. בתחילה היו בה עלילות שנגעו בתחומים רבים. בהמשך, כאמור, התחלפו דמויות והיתה התמקצעות נושאית, אם אפשר לקרוא לזה כך – התמקדות בקשרים עם רוסיה ובסכנות האיסלאם הקיצוני, שלא לדבר על שיתוף פעולה בין האיומים; בעוד בתחילה רוב הפרקים עסקו בסיפור עצמאי, בהמשך התפתחו עלילות מתמשכות, מה שנקרא arcs, אפילו לאורך עונה שלמה (וקצת הלאה), ולכן הקליף-האנגרים הפכו מותחים יותר (שהרי אם הסיפור לא הסתיים בסוף העונה, לך תדע איך תתחיל הבאה). היו נושאים שנעזבו ועשו קאמבק, והיו נושאי אותה גברת בשינוי אדרת (או רדאר). היו בה דמויות זכורות וכאלה שאפילו במאמץ יהיה קשה להיזכר בהן, דמויות שחזרו לאחר היעדרות ארוכה ודמויות שרצית לא לראות יותר (גם ב"ספוקס" היו בוגדים), וניסו להזכיר מדי פעם את ההשפעה שיש לג'וב הזה על האדם שממלא אותו. ואפילו היו בה רגעים עלילתיים מפתיעים באמת (לפחות פעם).

העונה העשירית והאחרונה של "ספוקס", ששודרה ב-2011 (יש לזכור כמובן שעונות בריטיות קצרות מאלה האמריקאיות וכאן היה מדובר בעונות של שישה, שמונה או עשרה פרקים), היתה סיכום מופתי לכל מה שקדם לפניה. היא היתה מהקצרות יותר (שישה פרקים), היה בה סיפור מתמשך, דמויות חדשות כאילו לא מדובר בסוף ידוע מראש של סדרה (זה היה כמובן גם חיסרון כי לאף אחד לא ממש היה אכפת מהן) וסגירות מעגלים. בפרק האחרון של הסדרה היתה מחווה נהדרת לצופים הוותיקים של הסדרה (שלא אחשוף כאן) ואפילו התייחסות משועשעת לביקורת שהוטחה בסדרה על הקלות שבה הסוכנים כל פעם מוצאים בדיוק את המידע שהם זקוקים לו כאילו אין אינסוף מידע שמסתובב בכל מקום. סוף הסדרה, והדבר חשוב במיוחד לנוכח העליות והירידות ברמה שהיא סבלה מהן, היה נאמן לכל מה שקדם. לא היה סוף טוב שבו הכל נסגר, יותר כזה שמעיד על כך שהמלאכה אף פעם לא מסתיימת, העולם כמנהגו נוהג ויש אנשים שלא יכולים לעשות דבר מלבד להיות מרגלים.

אז כאמור, לסדרה היה כוח גמישות סיפורית (בכל מיני מובנים) שהחזיק אותה. אבל היה לה דבר נוסף שבזכותו היא באמת הצליחה לשרוד, והמשהו הזה הוא (סר) הארי פירס. הארי (פיטר פירת') היה הבוס במשך כל פרקי הסדרה. הוא עורר נאמנות מצד פקודיו ומצד הצופים. הדמות השתנתה במהלך השנים וכך גם אופן המשחק שפירת' הפליא להדגים. במשך רוב שנותיו על המסך להארי לא היה דבר מחוץ לעבודה – מה שהוזכר היה רק בעבר והיה מידע עמום בלבד, שמועות ואישורים חלקיים. כשכבר נכנס סיפור אישי מפותח שלו, היה זה משהו שקשור לתפקידי הריגול שלו והפך לעלילה מרכזית בעונות האחרונות. הוא היה העוגן של הסדרה, זה שלא ייעלם, שאין סיכוי שיבגוד, שהסודות שהוא אולי מסתיר הם לטובת המדינה והעם, שאין לו חיים מחוץ לתפקיד, גם למרות רצונו. ההימצאות התמידית שלו בסדרה אפשרה לקהל לעמוד בכל הטלטלות, השינויים והעלילות. סיפורה של הדמות הוא בעצם סיפורה של הסדרה. ובחזרה להתחלה – אם איני טועה חינוכית 23 החלו לפני זמן מה בשידור הסדרה מפרקיה הראשונים, הם עומדים לעבור מעונה 4 לעונה 5 ואפשר פשוט להצטרף (לא יודעת עד היכן יגיעו, למיטב ידיעתי העונות האחרונות לא שודרו בארץ בצורה מסודרת, ואם יחזרו שוב לפרק הראשון).

אגב, אם מישהו צריך הוכחות טריות שהמרגלים לא הולכים להיעלם מהמסך – הסרט "זאת מלחמה", שיוצא בקרוב (מממ טום הארדי), הוא אמנם קומדיית פעולה אבל כאמור עם סוכני ביון; וברשת FX עובדים בימים אלה על פיילוט לסדרה "The Americans", שמתרחשת באייטיז ועוסקת בסוכני קג"ב רדומים בארה"ב. אז אפרופו רוסים, אצלנו (yes) עלתה בשבוע שעבר סדרת הריגול "תא גורדין".

במרכז הסדרה עומד אייל (רן דנקר), קצין מצטיין שמאחוריו סיפור גבורה שבדיוק קיבל תפקיד בכיר חדש ויוקרתי. הוריו מיכאל ודיאנה גורדין (סלבה ביברגל והלנה ירלובה) שירתו במודיעין הרוסי ועלו לארץ בשנות התשעים, והעבר מידפק על דלתם – המפעיל לונדין (מארק איווניר + זקן) דורש מהם את אייל. המודיעין הרוסי שפועל לו בארץ צריך אותו למשהו. ההורים חושבים לברוח, זה לא כל כך עובד. באותו זמן חוקרים ממשרד הביטחון (בראש הצוות עומד פטר, כלומר מוני מושונוב) מנסים לתפוס את נציג המודיעין הרוסי, בקיצור הבוס, שפועל בארץ, ומתעניינים בפשעים חמורים שאולי קשורים אליו.

הסדרה, בבימוי דני סירקין, משלבת בין כל הסיפורים – של אייל, של הוריו, של אחותו ושל אנשי המודיעין משני הצדדים. מצפייה בשני הפרקים הראשונים עולים כמה קווי עלילה קצת מוכרים מדי. סיפור הגבורה של אייל מסתיר כמובן סוד שהגבורה לא היתה באמת גבורה; הוא נמשך לחברתו של חברו הטוב והיא אליו; אחותו של אייל, הבת הבכורה, כבר "עשתה טובה" לחברים מבית ולא ברור במי היא תומכת; אף אחד לא הולך לפי הנהלים וברור שהקו האדום ייחצה לבלי שוב; ועוד כהנה וכהנה. שזירה של דרמה, מלודרמה, מתח ואקשן, אם כי בשלב זה המתח לא הכי מותח לדעתי. הדברים שנמצאים מתחת לפני השטח וברקע הרבה יותר עניינו אותי – בינתיים – מסיפור הריגול (יש לו זמן להתפתח ב-12 פרקי הסדרה והייתי רוצה לחשוב שינצלו זאת). הוא לעתים נדמה יותר כסיפור מאפיה, ואני לא מתיימרת להגיד שיש לי הרבה מושג איפה בדיוק עובר הקו בין שני התחומים. רגשי הגעגוע למולדת, קרעי הנאמנות ושאר בעיות של מהגרים הם שהופכים את הסדרה ליותר מסך העלילות שנחשפו, שהרי חלקים גדולים ממנה עוסקים בעצם בקהילה המקומית שיצרה העלייה הברה"מית. הפוטנציאל ליצור תוכנית שעוסקת ביותר מעוד סיפורי צבא-משפחה נמצא שם ואני מקווה שלא ידחקו את האלמנטים הקטנים לטובת איזה נרטיב אישי+לאומי כזה. היו מספיק "אולי" בשביל לתת צ'אנס הלאה.

אה, וכל זה מזכיר לי שבקרוב עולה לאוויר עונה 3 (ליתר דיוק המשך העונה) של סדרת האנימציה-קומדיה-מרגלים המעולה "ארצ'ר". תספיקו להשלים את שתי העונות הראשונות עד אז, כדאי לכם.

פורסם בקטגוריה ביקורת, בריטי, טלוויזיה, ישראלי, מוזיקה, עיצוב, צילום, קולנוע, קליפ, רימייק | 6 תגובות

כשחייבים אז חייבים

בסוף השבוע הנוכחי עלה למסכים (בהפצה מצומצמת, רחבה בשבוע הבא) הסרט המדובר מאוד "חייבים לדבר על קווין", שביימה לין רמזי על פי ספרה של ליונל שרייבר. בסרט מגלמת טילדה סווינטון אישה שנאלצת להתמודד עם העובדה שבנה בן העשרה קווין (עזרא מילר) ביצע טבח המוני ומתוכנן מראש בתיכון שלו. אירועים כאלה אנו מכירים, כמובן, מהחדשות, בעיקר מארה"ב ובעיקר דרך סיפורי הקורבנות ו/או הוריהם. בדרך כלל כשהתקשורת מאשימה מישהו אלה ההורים, הרי הם גידלו את הרוצח וחינכו אותו. ההורים, לרוב הקול שכמעט אינו נשמע במקרים כאלה, מתמודדים עם האשמות עצמיות דומות. אבל אצל איווה (סווינטון) רגשות האשמה תופסים כיוון מחריד יותר, שכן היא לא רק שואלת את עצמה אם יכלה לעשות דברים אחרת. היא תוהה אם היחס שלה לבנה הבכור (מאוחר יותר היא יולדת בת) היה כה מנכר, מוגזם ואפילו מרושע, שהיא באמת גידלה מפלצת. שהמפלצתיות של בנה היא בסך הכל שיקוף של היחס שלה אליו. הסרט מופיע בהרבה מרשימות סרטי השנה המתפרסמות בימים אלה, זוכה בשלל פרסים ומסומן גם למועמדויות לאוסקר. הפעם אני לא מצטרפת לחגיגה סביב הסרט.

"קווין" הוא סרט שמציג הקצנה של חרדות הוריות, ובפרט אימהיות: איך לגדל, כמה ולמה, עד כמה באמת הסביבה משפיעה על האישיות וכד', וכמובן מה לעשות כשהילד עושה מעשה נוראי. רמזי, שביימה את "מלכודת עכברים" ו"מורברן קאלר" המשובחים, בחרה לא להיצמד לווייס אובר של הדמות הראשית בספר אלא להציג את הסרט כולו מנקודת המבט שלה. איווה היא מספרת לא מהימנה, הכי לא מהימנה שיש, ואי אפשר לדעת אם הדרך שבה קווין מוצג לצופה מדויקת או מותאמת לזיכרונותיה, בדיעבד, של אמו. כמו היחס שלה לקווין, כך גם היחס בינה ובין הצופה מנוכר, אבל במידה מוגזמת. רמזי מביימת לא אירועים אלא רגשות; היא צובעת את התמונות שהיא מציגה בהתאם, גם מילולית וגם בהבעות ובמילים (המעטות) של הגיבורה. סווינטון היא עילוי כשחקנית, זה לא חדש, ולא צריך דווקא את הסרט הזה כדי להוכיח זאת. הדיוק והמורכבות שבהם היא משרטטת את תחושות דמותה לא מותירים הרבה מקום לדמיון בסרט שאמור לגרום לצופים לדמיין איך הדברים היו יכולים להיות שונים. אפילו אם המצב ה"אמיתי" של הדרך שבה גדל קווין (שמגולם גם על ידי שני שחקנים ילדים, שדומים מאוד למילר ומקפיאים את המסך כמותו) היה קיצוני הרבה פחות ממה שהיא מציגה, קשה לראות משהו שהיא היתה יכולה לשנות בהתנהגות שלה בצורה כה משמעותית שהסוף הידוע מראש של קווין היה נמנע.

הסרט קופץ אחורה וקדימה בזמן, לעתים מציג רגעים נמהרים מתוך סצנות ולעתים משתהה, ושפתה הקולנועית של רמזי בונה מתח פנימי. בייחוד בסצנות עם האב (ג'ון סי. ריילי), שהיחסים שלו עם קווין כביכול תקינים. עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שמעבר לסגנון הוויזואלי ולמופתיות של סווינטון, בסופו של דבר אין כאן הרבה תוכן, חיטוט פנימי או הזדהות עם האם. יש אישה מיוסרת ובן שטני, ושאלות האשמה נותרות השאלות ה"רגילות" ולא אלה שנובעות מאם שבאמת גידלה את בנה בדמות שנאתה אליו.

בוודאי יש רבים שלא יסכימו איתי. הסרט הזה מצליח לפלג דעות, ולא באופן מסודר (למשל של יש/אין/רוצים ילדים, נשים/גברים וכו'. אגב, אם איני טועה גם לשרייבר וגם לרמזי, שכתבה את התסריט עם בעלה רורי סטיוארט קיניר, אין ילדים אבל יש היסטוריה לא קלה עם אמהותיהן ואחיהן). יש כאלה שהוא מוציא להם את החשק להיות הורים. לדעתי הוא פשוט מדגים, בלי קשר למעשיו של קווין, שמי שלא רוצה ילדים לא צריך להביא אותם לעולם, ושיקפצו ההשפעות המשפחתיות, הדתיות, התרבותיות וכל השאר. זה אולי סרט שחייבים לראות מפאת הבולטות שלו, מפאת החשיבות (לדעתי) של הבמאית שלו ובזכות הופעות המשחק (וגם בשביל הפרסים, למי שזה חשוב לו), אבל קשה לי להמליץ עליו, ולא כי הוא נורא מטריד. הוא פשוט היה יכול להיות אפקטיבי יותר, רדוף יותר, שנשאר איתך יותר (ולא במובן של מבטי הקרח של מילר, הלקוחים מסרט אימה/מפלצות).

סרט אחר שלכאורה עוסק בנושא דומה הוא "ילד יפה", סרט הבכורה של שון קו, שהוקרן בבכורה בפסטיבלים בסוף 2010 וזכה להפצה מוגבלת השנה (=באמריקה). הסרט מספר על ההתמודדות הקשה של ביל וקייט (מייקל שין ומריה בלו) עם עצמם ועם סביבתם אחרי שבנם בן ה-18 סמי (קייל גאלנר) ביצע טבח בבני כיתתו בקולג' והתאבד.

המדיה רודפת את בני הזוג אחרי האירועים ולכן הם עוברים לגור עם אחיה של קייט ואשתו (אלן טודיק ומון בלאדגוד), שלהם בן צעיר. ההורים השכולים צריכים להתמודד לא רק עם איבוד בנם היחיד אלא כמובן גם עם העובדה הבלתי ניתנת לעקיפה שהוא רצח אנשים (רוב הסיפורים הדומים, בניגוד לסיפור ב"קווין", מסתיימים בהתאבדות כזו). השפעת הסיפור על בני משפחתם נהיית מורגשת יותר ויותר עם הזמן; הם צריכים גם להמשיך לחיות באיזשהו שלב, ורגשות האשמה, הכעס, החרטה והקושי להתגבר על שאירע מעמיקים את הקרעים בין בני הזוג, שהיחסים ביניהם גם כך לא היו מי יודע מה. אכן, הסרט מכיל בדיוק את אוסף הקלישאות העלילתיות המצופה ממנו. החיים הם באמת קלישאה, אולי, והסרט עוסק ברגישות בכל הנושאים והכיוונים שעולים ממקרה כזה, אפילו ברגישות גדולה מדי. התסריט נזהר מהכל, מביא אל המסך אנשים שבורים וסובלים אך חושש להיכנס באמת לעובי הקורה, ולעתים אפילו מתחמק מכך (זה צורם במיוחד כאשר סרטון וידיאו שסמי השאיר אחריו עם מסר לאחרי האירוע מובא רק בחלקו, בחטף, כחלק ממהדורות חדשות שברקע). אבל הסצנות החזקות שבו הפוכות לניכור של "קווין", הן סוחפות וכואבות, וזאת בעיקר בזכות משחקם של בלו ושין המעולים, שממלאים את הדמויות באנושיות, על החוזקים והפגמים. גם קולנועית הסרט מנוגד לסרטה של רמזי: "ילד יפה" מצולם בסגנון הכאילו-ריאליסטי של מצלמה שעוקבת אחר הדמויות מקרוב, בשקט, בצבעים מעומעמים ובקווים נקיים. בזכות הצילום הזה הוא נמנע מסנסציוניות, וקיבלנו עוד סרט שמומלץ בעיקר בשל סגנונו הקולנועי והמשחק שבו.

אם בא לכם סרט על ילדים שעושים צרות להורים שלהם אבל צרות הרבה פחות קשות, או בקיצור לצאת מהדיכאון, אמליץ לכם לסור אל הסרט הצרפתי המקסים "טום בוי", שכתבה וביימה סלין סיאמה ("חבצלות מים"). הסרט מספר על לור, בת 10 שעוברת עם משפחתה לדירה חדשה במהלך חופשת הקיץ. ילדה מהשכונה מזהה את לור בטעות כילד, מה שמוביל את לור, שגם ככה היא טום בוי, להציג את עצמה כמיכאל. מאותו הרגע היא נתפסת כבן על ידי ילדי השכונה, הבנים והבנות גם יחד, בדיוק בגיל שבו החלוקה בין שתי הקבוצות מתקבעת.

"טום בוי" עוסק בנושאים של מבוגרים – לא רק החלוקה בין גברים ונשים, או בנים ובנות, אלא גם חופש אישי, דבקות ברצונות וקבלת האחר. אבל הכל נדמה כמסופר מנקודת מבט של הילדים, בקלילות של גילוי החיים ולא בכבדות הפוליטית-חברתית שהתחומים האלה מעוררים אצל "הזקנים" (כולל, למשל, החלוקה ההכרחית בשפה – בצרפתית כמו בעברית). לדמויות ההורים בסרט אין שמות, ההבדלים בין המינים מוגדרים וברורים – כפי שאכן קורה בגיל הזה, בחלוקה שחור-לבן שכמובן אינה מציאותית – וכולם בחופש (גם מי שהולך לעבודה נמצא ולא ברור במה הוא עוסק).

לור לאו דווקא רוצה להיות בן. היא רוצה שיחשבו שהיא בן כדי שתוכל להתנהג ככזה, כי "פעילויות של בנים" זה מה שמעניין אותה לעשות באותו שלב, והם לא יקבלו אותה אחרת. הבעיה היא פחות בתפיסה העצמית שלה ויותר בתפיסה של החברה מסביב. הכל הולך קצת רחוק מדי, והיא מנסה לדבוק בהעמדת הפנים אף על פי שברור שאי אפשר להחזיק אותה זמן רב – מילא בקיץ, אבל עם תחילת שנת הלימודים הסיפור יתגלה בכל מקרה. בכלל נקודת המוצא של הסרט בוגרת, מודרנית אפילו. להורים של לור (סופי קטאני ומתייה דמי) אין בעיה עם ההתנהגות שלה כטום בוי, הם לא מודאגים מ"איך שהיא תצא להם". מה שמפריע להם זה שהיא שיקרה, להם ולחבריה. "טום בוי" אינו סרט על אנשים יוצאי דופן שצריכים להסתדר עם מגבלות החברה. אין בו נורות אזהרה, החלטות הרות גורל או סכנות לציבור. כולם נורמלים, כולם מעוררי הזדהות ומעוררי זיכרונות, ודווקא בגלל זה הסרט מצליח להעלות מחשבות ולומר אמירות גם על עולם המבוגרים. סרט מלבב.

ולסיום, אם אתם בכל זאת רוצים משהו שיוציא לכם את החשק לילדים (או יזכיר לכם את הגאונים שלכם), אתם יכולים לצפות בספיישל חג המולד של "Outnumbered", שסגר בשבוע שעבר את עונתה הרביעית (והכנראה אחרונה) של הסדרה הקומית הבריטית המצליחה.

פורסם בקטגוריה ביקורת, בריטי, טלוויזיה, צילום, צרפתי, קולנוע, רימייק | כתיבת תגובה

במרחבים

זהו, בקיצור, פוסט לציון עשור למותו של המוזיקאי הסקוטי סטיוארט אדמסון.

אדמסון נטוע בתודעה המוזיקלית בזכות שתי להקות שהיה חבר בהן. להקת הפאנק הסקידס הביאה את הלהיט הבא:

על הלהקה כתבתי בקצרה ואסוציאטיבית כאן, עם קצת יותר הרחבה על השותף לסקידס ריצ'רד ג'ובסון. אהוי! אהוי! (שימו לב למגיב בקליפ שמעיר על שרווליו של ג'ובסון בקליפ).

דרכיהם של ג'ובסון ואדמסון נפרדו ב-1980 ואדמסון הקים את להקת ביג קאנטרי, שכמו להקות חדשות יחסית באותה תקופה כמו יו-2 וסימפל מיינדס מיזגה צליל גדול, קצת מסורת קלטית והרבה תחושת מרחב שעושה חשק לצאת לטיול בעמקים עם רמקולים שישמיעו את המוזיקה הזו.

ביג קאנטרי היתה ידועה בסאונד המיוחד שלה, שדימה בעזרת שתי גיטרות צלילים של חמת חלילים. קשה להתנגד אפילו למרות הקיטשיות האייטיזית המסוימת. אצל אדמסון, גיטריסט אדיר, הנטייה הזו למרחבים בלטה אף יותר. אולי לא סתם חוזרות אצלו המילים שדות/עמקים/נהרות ושאר תופעות טבע.

ואולי גם לא במקרה אדמסון עבר בשנות התשעים לנאשוויל שבארה"ב ונכנס קצת יותר לתחום של האמריקנה והקאנטרי. ביג קאנטרי המשיכה להקליט להופיע פה ושם עד סוף שנות התשעים, והיתה ידועה גם בקאברים לקלאסיקות רוק. אדמסון גם הפעיל את להקת/צמד הקאנטרי-רוק-אלטרנטיבי The Raphaels, שלא ממש הופיעו אך הוציאו אלבום כמה חודשים לפני מותו.

רציני מדי? נעבור הלאה. להלן קטע של אדמסון מתוך השעשועון "Never Mind the Buzzcocks" מהתקופה של מארק לאמאר ושון יוז, עם גייל פורטר בקבוצה של יוז, ועם שון לוק ומריאן פייתפול בקבוצה המתחרה של פיל ג'ופיטוס:

אדמסון מלווה על הבמה את סטיב הארלי בקלאסיקה שלו:

ולסיום, ההמנון:

פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, בריטי, הופעה, הספד, מוזיקה, קליפ | 2 תגובות

לא הפיתון השביעי

מונטי פייתון נמצאים בשלב בחייהם שבו בעיקר חוגגים ציוני דרך למיניהם, כפי שאפשר לראות בשנים האחרונות. גולת הכותרת של האירועים היתה כנראה הסדרה התיעודית המשובחה "Monty Python – Almost the Truth" מלפני שנתיים, ששודרה בערוץ 8 בשם "מונטי פייטון – כל האמת (כמעט)", שהציגה את ההיסטוריה של החבורה המשוגעת, המשפיעה וההיסטרית מאז ועד כמעט היום. היה להם יומולדת עגול. אז גם היו חגיגות יומולדת עגול אחר לסרטם "Life of Brian", שבעברית נקרא "בריאן כוכב עליון" (על שם ההוא-עם-ישו).

בבי.בי.סי 4, התחנה הקטנה והנישתית ביותר של גוף השידור, שודר לפני כחודשיים סרט שמספר על האירועים שהובילו אל הדיון הטלוויזיוני המפורסם שנעשה במסגרת תוכנית אירוח של הבי.בי.סי, שבה, ב-1979, ביום שישי, 9 בנובמבר דווקא, מייקל פיילין וג'ון קליז עומתו עם בישוף ועם עיתונאי דתי ושמרן (שהיה פעם גם קומיקאי) בשל השערוריות והצנזורה שיצר סרטם הנ"ל עם יציאתו בעולם ולקראת יציאתו (המוגבלת) לאקרנים בבריטניה. הסרט, "Holy Flying Circus", אינו סרט תיעודי או אפילו סרט בדיוני סטנדרטי על האירועים שהובילו לדיון, הדיון עצמו ומה שקרה מיד אחריו. הוא אמנם מספר מה היה, פחות או יותר, אבל הוא משתמש בטכניקות לא סטנדרטיות כדי לספר זאת – טכניקות מונטי פייתוניות, בעצם. בסרט יש שימוש באנימציה, קטעים של התייחסות עצמית חוץ-סרטית ופניות לצופים; שישה שחקנים מגלמים את ששת חברי מונטי פייתון, וכמה מהם מגלמים גם כמה דמויות אחרות (כולל את אשתו ואת אמו של מייקל פיילין, שהוא בעצם כוכב הסרט). דארן בויד מגלם את קליז בצורה מופלאה, אם כי הוא בעצם מחקה את בזיל פולטי ולא את קליז האמיתי (יש קטע בסרט שבו הוא מסביר משהו דומה לצופים); סטיב פאנט נראה בצורה מטרידה כמעט כמו אריק איידל (חוץ מהגובה, נדמה לי); צ'רלס אדוארדס נהדר ממש בתפקיד פיילין. תפקידונים לאלכס מקווין, סטיבן פריי וטום פרייס (שידוע בתור השוטר אנדי מ"טורצ'ווד" ומגלם כאן את מנחה הדיון טים רייס) משעשעים.

את הסרט כתב טוני רוץ', שידוע בעיקר עקב עבודתו עם החבורה של ארמנדו יאנוצ'י בסדרות כמו "The Thick of It", אבל לרוע המזל הוא התחכם יותר מדי עם התסריט שלו. כל ההתייחסויות העצמיות, הרפרנסים החיצוניים לדברים שידועים היום אבל לא היו אז, הצגת הדמויות המרכזיות בעיקר על פי הסטריאוטיפים המפורסמים שלהם (פיילין האיש הכי נחמד בעולם, קליז אנטגוניסט עצבני, איידל רודף בצע) מצחיקים לרוב אבל מסיטים את תשומת הלב מהסיפור האמיתי, המעניין באמת. לזכותו ייאמר שהוא מעולם לא טען שהוא יוצר דוקו על האירועים, אבל הוא קצת עבר את הגבול. קשה להאמין שמישהו שאינו מכיר את עבודת הפייתונים בכלל יבין מה הולך שם (אם כי כמה כאלה כבר היו מבין הצופים, הבריטים לפחות). בכל מקרה, אפשר לראות ביוטיוב את הדיון האמיתי ששודר ולא חסר איפה לקרוא עליו (חלק ממנו גם מופיע בסרטו התיעודי של מרטין סקורסזי על ג'ורג' הריסון, שיוקרן בקרוב מסחרית בארץ, בקטע שבו מסופר על מעורבתו של הריסון בהפקה קולנועית, שהתחילה עם "בריאן"). הדיון כמובן הוליד את הקטע שתמיד אחפש סיבה לפרסם אותו שוב, המערכון המופלא של צוות "Not the 9 O'Clock News" על השערורייה שיצר הסרט (עוד לפני שמישהו בבריטניה ראה אותו בכלל):

אבל למען האמת, כל ההקדמה הנ"ל היא באמת סתם הקדמה ואפילו תירוץ לנושא הפוסט האמיתי – ניל אינס, שחוגג היום יומולדת 67. אינס הוא קומיקאי, מוזיקאי, תסריטאי ועוד הרבה תארים. אחד מהתארים שהוצמדו לו הוא "הפייתון השביעי", על שום עבודתו הרבה עם חברים ממונטי פייתון, וזהו גם השם שניתן לסרט תיעודי עליו, שהוקרן פעמים ספורות בפסטיבלים לפני כשלוש שנים ועדיין נמצא בסטטוס של "אמור לצאת בדי.וי.די".

אינס הוא באמת איש רב פעלים. הוא יצר שירים בהמון ז'אנרים, מערכונים בהמון תוכניות, והמון שילובים של השניים. אחד הקטעים הידועים ביותר שלו נעשה כתגובה לתוכנית המוזיקה "The Old Grey Whistle Test". תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית הציגה הופעות אולפניות של מיטב המוזיקה הלאו-דווקא-מצעדית של התקופה. זו היתה תוכנית משפיעה ונצפית, שהפכה רבים מהמופיעים בה לכוכבי הרגע בעקבות השתתפותם בתוכנית (אחת הדוגמאות הידועות ביותר היא זו). השנה, אגב, חגגה התוכנית 40 להיווצרה, ורדיו בי.בי.סי 2 הקדיש לה סדרה ארוכה – 16 פרקים, אחד לכל עונה – שבה בוב האריס, יוצר הסדרה והמנחה המקורי שלה ושדרן רדיו ותיק, חוזר לימים ההם, מ-1971 עד אמצע שנות השמונים, בעזרת אורחים באולפן, הקלטות מאז וביצועים טריים. הסדרה המרתקת נמצאת במלואה להאזנה באתר התוכנית (באופן יוצא דופן, שכן בדרך כלל תוכניות הרדיו של הבי.בי.סי נמצאות באתר להאזנה חוזרת עד שבוע אחרי השידור). לאינס היתה פינה קבועה של פארודיה על הסדרה שנקראה "The Old Gay Whistle Test", ובה אריק איידל מציג את האמנים הלא סטנדרטיים בחיקוי מדהים של המנחה האריס:

הפינה הנ"ל לקוחה מתוך אחת התוכניות שאינס הגה עבור הבי.בי.סי (בתקופה שבה עוד היה סיכוי לקבל תוכנית לפי תקציר מטורף, אנרגיה ורצון) יחד עם אריק איידל הפייתוני, "Rutland Weekend Television", ששודרה באמצע שנות השבעים. הם כתבו יחד מערכונים ושירים, ובעצם יצרו פארודיות על חדשות ועל שירי התקופה. ההומור והטירוף התזזיתי שבתוכנית גרם לרבים לסמן אותה כממשיכת הדרך של מונטי פייתון, שבאותו זמן עברו להם מהמסך הקטן למסך הגדול.

בספיישל חג המולד של 1975 הגיע אורח מיוחד ל"RWT":

אינס יצר סדרה נוספת שבעצם היתה אוסף משיריו – "The Innes Book of Records" (משחק מילים, כמובן, על "ספר השיאים של גינס") היה גם שם אלבומו השלישי. הגיוון המוזיקלי והיצירתיות נכחו גם כאן.

זהו כנראה שיר הסולו הכי ידוע של אינס:

(העובדה שהוא מזכיר להיט מסוים של להקת אואזיס הובילה לתביעה ולהשמצות הדדיות בפרשה שלא אכנס אליה כאן מעבר לאזכור)

אינס השתתף כהפוגה קומית גם בשעשועונים ובתוכניות אירוח, וזאת מעבר לתוכניות המערכונים שלו. מעבר לשלל מערכוני הטלוויזיה, שהם רבים מספור, הוא ידוע בעיקר בשל שני פועלים מוזיקליים – הבונזו דוג דו-דה בנד (שבה כיכב עם ויויאן סטנשל זצ"ל) והראטלס (עם איידל יבדל"א), להקות שהקשר שלהן לטלוויזיה ולחבורת מונטי פייתון (וגם לביטלס) הדוק.

הבונזואים פעלו במהלך שנות השישים. הם היו להקה ששילבה ז'אנרים מוזיקליים והרבה הומור ליצירת שירים, ובכן, הומוריסטיים וחוצי ז'אנרים. הם זכו לתהילה טלוויזיונית מסוימת כשהופיעו כלהקת הבית של התוכנית הקומית לילדים (או למבוגרים חובבי פסיכדליה) "Do Not Adjust Your Set" בסוף שנות השישים.

לא לגמרי חומרים לילדים.

בתוכנית הזו, ששודרה ברשת ITV, עבדו בין השאר מייקל פיילין, טרי ג'ונס, אריק איידל וטרי גיליאם (על האנימציה), שמאוחר יותר עברו לבי.בי.סי עם המונטי פייתון שלהם.

(השיר הנ"ל הופק בשיתוף פול מקרטני)

ביוטיוב לא מצאתי, אבל הנה לינק לאחד השירים החביבים עליי של הבונזואים.

הבונזואים (ששמם קוצר ושונה עוד כמה פעמים) עברו מג'אז לרוק והיו מוזיקאים רציניים לגמרי, בניגוד אולי לאווירת התוכנית שבה השתתפו ובכלל לאווירת הפוסט הזה. ההומור שלהם היה אינטליגנטי ומטורף כאחד, ומשחקי מילים היו חביבים עליהם. ואולי כמו אינס עצמו, הם קצת פוספסו מבחינת הערכה על ידי הציבור הרחב.

ג'ון קליז עזב את "הקרקס המעופף של מונטי פייתון" לפני עונתה האחרונה של הסדרה (1974), וניל אינס הצטרף אליה ככותב, מופיע ומוזיקאי במשרה מלאה (הוא היחיד שכתב לקבוצה חומרים מלבד ששת חבריה ודגלאס אדמס). הקשר שלו עם הפייתונים התהדק, ובייחוד עם אריק איידל. אחרי סיום "הקרקס", כאמור, איידל ואינס עברו לעבוד על "ראטלנד וויקאנד טלוויז'ן", ושם נוצרה הלהקה המפורסמת השנייה – הראטלס.

הראטלס (שעיקר פעילותם היה במחצית השנייה של שנות השבעים) היו פארודיה על הביטלס – כל אחד מחבריה מילא משבצת של חבר ביטלס, והם כתבו שירים מקוריים שהיו פאסטיש של שירים ספציפיים של הביטלס (הם הצליחו להתחמק מתביעת הפרת זכויות). מה שהחל כמחווה/פארודיה בתוכנית טלוויזיה התפתח לאלבומים, מסע הופעות וגם סרטים – המוקומנטרי "All You Need Is Cash" (שמוכר גם בתור "הראטלס" ו"סרט הראטלס"), שהוא כמובן פארודיה על סרטי הביטלס, הקדים את "ספיינל טאפ" המפורסם.

בניגוד להרבה יצירות פארודיות, לחברי הראטלס באמת היה גם כישרון מוזיקלי, ואיכשהו יצאה להם מוזיקה לא רעה בעצמם, אפילו כשהם הפסיקו לחקות את הביטלס. אבל מה לעשות, הם בעיקר מצחיקים.

אינס המשיך מדי פעם לעבוד עם חברי מונטי פייתון; עוד לפני "RWT" הוא כתב שירים ל"מונטי פייתון והגביע הקדוש" והופיע בתפקידים קטנים בסרט. הוא המשיך ליצור מוזיקלית וטלוויזיונית, הופיע, הלחין, הנחה וכתב לשלל פרויקטים.

לפני שלושה חודשים התקיים ב-BFI ערב מחווה לאינס במסגרת ה"Flipside" שלהם, שמוקדשת ליצירות אלטרנטיביות מכל הסוגים. אחרי כשעה וחצי של הקרנות שלל קטעים מהקריירה הענפה של אינס, כולל בעיקר דברים נדירים, עלה מושא הערב אל הבמה לשיחה על עבודתו. וידיאו (חלקי) מאותו ערב תוכלו לראות כאן, באתר של ה-BFI (המראיינים הם אוצרי המסגרת, שניהם עובדי ארכיון המוסד, וכן, אחד מהם באמת יצא היישר משנות השבעים).

אינס הוא איש מצחיק מאוד שלא מתייחס לעבודתו כמתת אל לאנושות, וכלל לא מחבב את התואר "הפייתון השביעי", שלדידו אם היה כזה בכלל הוא אמור להיות ברשותה של קרול קליבלנד, המופיעה הקבועה עם הפייתונים ב"קרקס המעופף". הקריירה שלו, למרות הקשר לפייתונים ולביטלס, בכל זאת מדברת גם בעד עצמה.

פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, אנימציה, בריטי, חיות, טלוויזיה, מוזיקה, נוסטלגיה, צחוקים, קולנוע, ראיון, תיעודי | כתיבת תגובה

עדכון וולשי תקופתי

מדי פעם מצטברים מספיק דברים וולשיים חדשים כדי לכתוב פוסט שכותרתו כנ"ל, אז הנה הוא.

נתחיל בחג המולד, שהוא כידוע חגיגה לחובבי קישוטים, ספיישלים טלוויזיוניים, די.וי.די של סטנדאפיסטים בריטים והוצאות מוזיקליות מיוחדות.

אחד המוזיקאים האהובים עליי, גריף ריס, מוציא אי.פי חג בן שלושה שירים שנקרא "Atheist Xmas". זה השיר המוביל מתוכו:

האי.פי יוצא, לצערם של אנשים כמוני, רק בוויניל ובהורדה דיגיטלית.

גם סוויט באבו הוציא השנה אי.פי שניתן להשגה חוקית רק בשני הפורמטים האלה (אבל יש האזנות לחומריו בבנדקמפ). מתוכו לקוח השיר המקסים מאוד הבא:

אם ארשה לעצמי לסטות רגע מנושא הפוסט הראשי אזכיר שבין שלל אלבומי הכריסמס המיותרים שמוציאים גם כוכבי אינדי ראוי לציין את האלבום הכלל לא סטנדרטי שהוציאו יחדיו המוזיקאים (ובני הזוג) אמי דה גרייט וטים ווילר (סולן להקת אש).

וחזרה לטופיק – אתמול הוציא איירוס צ'יילדס אלבום חדש וממשי (בניגוד לשלל האי.פי וההקלטות החיות שהוא נותן להורדה חינם מתי שמתחשק לו). אפשר להוריד בחינם (+תרומה) את האלבום, "Ends", מהאתר של צ'יילדס, The National Elf Library, או לקנות אותו בדיסק! זה שיר חדש שדווקא לא לקוח מהאלבום. אגב, האתר של צ'יילדס מתעדכן מדי פעם בכל מיני פוסטים הומוריסטיים משוגעים וגם בכל מיני עדכונים שהוא מוחק אחרי שהם כבר "לא רלוונטיים" (למשל הפוסט שבו הוא נראה שולח את מאסטר הדיסק החדש שלו בדואר), לא ברור לי למה. טוב, את הבדיחות זה ברור, אבל פוסטים מסוימים חבל לי שאינם עוד.

צ'יילדס, שידוע גם כסולן לשעבר של גורקיז זייגוטיק מאנקי וכחלק מההרכב ג'וני עם נורמן בלייק מטינאייג' פנקלאב, התארח לרגל הוצאת האלבום (שנעשתה, כהרגלו, בשקט) בתוכנית הרדיו השבועית המשובחת של יו סטיבנס בתחנה הוולשית של הבי.בי.סי. אפשר להאזין לאירוח ולכל התוכנית כאן (למרבה הצער, כמו שקורה לפעמים, אין לתוכנית הספציפית הזו פלייליסט שרשום באתר, אבל משמות השירים שצ'יילדס ביצע נראה שהוא לא בדיוק התמקד בשירים מהאלבום החדש).

לורה ג'יי מרטין בכלל לא וולשית, אבל היא עבדה בעבר עם כמה מהשמות שכבר הזכרתי (ועם עוד כמה שלא), אז למה לא לתת לה קצת יח"צ. היא ממש נהדרת.

ועכשיו סתם לכמה להקות חדשות יחסית. ילדים…

סונאמי:

הם גם עבדו עם אל לואיס:

בתחילת הקליפ הבא תוכלו לראות גם את יו סטיבנס בפעולה:

קריישון היד:

אר אודס:

סטיבנס שוב נדחף:

פלנט דו, קצת פחות ילדים (אגב, פלנט=ילדים):

ועוד סינגר-סונגרייטר פולקי לסיום. דן איימור הוציא בשבוע שעבר אלבום חדש. אפשר לקנות אותו ואת קודמו (וגם את האי.פי של סן סגור, שאגב הם באמת ילדים) דרך הלייבל של איימור כאן.

ולנושא אחר. היום מלאו עשר שנים למותו הטרגי של הסינגר-סונגרייטר האירי מיק כריסטופר.

כריסטופר היה דמות מוכרת בסצנה הדבלינאית. הוא הופיע כסולואיסט וגם כחימום לאמנים אחרים; שיתוף הפעולה הידוע ביותר שלו היה עם גלן הנסרד ולהקתו הפריימס. כריסטופר הוציא אי.פי סולו ראשון, "Heyday", החלים מתאונת אופנוע ב-2001 ועמד לצאת למסע הופעות עם הווטרבויז. מותו הפתאומי קטע את תוכניותיו לעתיד.

שנה אחרי מותו של כריסטופר, בנובמבר 2002, הוציאו חבריו ומשפחתו את אלבומו הראשון, "Skylarkin", שכלל שירים שעבד עליהם לפני מותו. האלבום זכה להצלחה גדולה ולפרסים במולדתו. אפשר להוריד אותו מהפוסט העצום הזה, שכולל המון לינקים למוזיקה ממוצא אירי. הנסרד – שעובד כיום גם כאמן סולו וגם כסולן ומנהיג להקתו, ומוכר גם מהסרט "Once" – ממשיך לבצע שירים של כריסטופר בהופעותיו.

הנסרד וכריסטופר היו, כאמור, חברים טובים, ופעמים רבות יצאו לעשות באסקינג משותף ברחובות דבלין.

(אגב, אני חייבת לציין שהנסרד נראה היום בדיוק אותו דבר כמו אז, ולמעשה אותו דבר מאז שהוא עבר את פאזת ההתבגרות כפי שתועדה ב"קומיטמנטס")

לפני כשנתיים הועלה בבלוג האירי "טו יו איי ביסטואו" פוסט לזכרו של כריסטופר לרגל מה שהיה אמור להיות יום ההולדת ה-40 שלו. בפוסט כלולים (מתוך יוטיוב) חלקים מתוכנית ישנה יותר על המוזיקאי ששודרה בערוץ האירי TG4 (זהירות, זה מעציב).

פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, בקרוב, בריטי, טלוויזיה, מוזיקה, קליפ | כתיבת תגובה