כשחייבים אז חייבים

בסוף השבוע הנוכחי עלה למסכים (בהפצה מצומצמת, רחבה בשבוע הבא) הסרט המדובר מאוד "חייבים לדבר על קווין", שביימה לין רמזי על פי ספרה של ליונל שרייבר. בסרט מגלמת טילדה סווינטון אישה שנאלצת להתמודד עם העובדה שבנה בן העשרה קווין (עזרא מילר) ביצע טבח המוני ומתוכנן מראש בתיכון שלו. אירועים כאלה אנו מכירים, כמובן, מהחדשות, בעיקר מארה"ב ובעיקר דרך סיפורי הקורבנות ו/או הוריהם. בדרך כלל כשהתקשורת מאשימה מישהו אלה ההורים, הרי הם גידלו את הרוצח וחינכו אותו. ההורים, לרוב הקול שכמעט אינו נשמע במקרים כאלה, מתמודדים עם האשמות עצמיות דומות. אבל אצל איווה (סווינטון) רגשות האשמה תופסים כיוון מחריד יותר, שכן היא לא רק שואלת את עצמה אם יכלה לעשות דברים אחרת. היא תוהה אם היחס שלה לבנה הבכור (מאוחר יותר היא יולדת בת) היה כה מנכר, מוגזם ואפילו מרושע, שהיא באמת גידלה מפלצת. שהמפלצתיות של בנה היא בסך הכל שיקוף של היחס שלה אליו. הסרט מופיע בהרבה מרשימות סרטי השנה המתפרסמות בימים אלה, זוכה בשלל פרסים ומסומן גם למועמדויות לאוסקר. הפעם אני לא מצטרפת לחגיגה סביב הסרט.

"קווין" הוא סרט שמציג הקצנה של חרדות הוריות, ובפרט אימהיות: איך לגדל, כמה ולמה, עד כמה באמת הסביבה משפיעה על האישיות וכד', וכמובן מה לעשות כשהילד עושה מעשה נוראי. רמזי, שביימה את "מלכודת עכברים" ו"מורברן קאלר" המשובחים, בחרה לא להיצמד לווייס אובר של הדמות הראשית בספר אלא להציג את הסרט כולו מנקודת המבט שלה. איווה היא מספרת לא מהימנה, הכי לא מהימנה שיש, ואי אפשר לדעת אם הדרך שבה קווין מוצג לצופה מדויקת או מותאמת לזיכרונותיה, בדיעבד, של אמו. כמו היחס שלה לקווין, כך גם היחס בינה ובין הצופה מנוכר, אבל במידה מוגזמת. רמזי מביימת לא אירועים אלא רגשות; היא צובעת את התמונות שהיא מציגה בהתאם, גם מילולית וגם בהבעות ובמילים (המעטות) של הגיבורה. סווינטון היא עילוי כשחקנית, זה לא חדש, ולא צריך דווקא את הסרט הזה כדי להוכיח זאת. הדיוק והמורכבות שבהם היא משרטטת את תחושות דמותה לא מותירים הרבה מקום לדמיון בסרט שאמור לגרום לצופים לדמיין איך הדברים היו יכולים להיות שונים. אפילו אם המצב ה"אמיתי" של הדרך שבה גדל קווין (שמגולם גם על ידי שני שחקנים ילדים, שדומים מאוד למילר ומקפיאים את המסך כמותו) היה קיצוני הרבה פחות ממה שהיא מציגה, קשה לראות משהו שהיא היתה יכולה לשנות בהתנהגות שלה בצורה כה משמעותית שהסוף הידוע מראש של קווין היה נמנע.

הסרט קופץ אחורה וקדימה בזמן, לעתים מציג רגעים נמהרים מתוך סצנות ולעתים משתהה, ושפתה הקולנועית של רמזי בונה מתח פנימי. בייחוד בסצנות עם האב (ג'ון סי. ריילי), שהיחסים שלו עם קווין כביכול תקינים. עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שמעבר לסגנון הוויזואלי ולמופתיות של סווינטון, בסופו של דבר אין כאן הרבה תוכן, חיטוט פנימי או הזדהות עם האם. יש אישה מיוסרת ובן שטני, ושאלות האשמה נותרות השאלות ה"רגילות" ולא אלה שנובעות מאם שבאמת גידלה את בנה בדמות שנאתה אליו.

בוודאי יש רבים שלא יסכימו איתי. הסרט הזה מצליח לפלג דעות, ולא באופן מסודר (למשל של יש/אין/רוצים ילדים, נשים/גברים וכו'. אגב, אם איני טועה גם לשרייבר וגם לרמזי, שכתבה את התסריט עם בעלה רורי סטיוארט קיניר, אין ילדים אבל יש היסטוריה לא קלה עם אמהותיהן ואחיהן). יש כאלה שהוא מוציא להם את החשק להיות הורים. לדעתי הוא פשוט מדגים, בלי קשר למעשיו של קווין, שמי שלא רוצה ילדים לא צריך להביא אותם לעולם, ושיקפצו ההשפעות המשפחתיות, הדתיות, התרבותיות וכל השאר. זה אולי סרט שחייבים לראות מפאת הבולטות שלו, מפאת החשיבות (לדעתי) של הבמאית שלו ובזכות הופעות המשחק (וגם בשביל הפרסים, למי שזה חשוב לו), אבל קשה לי להמליץ עליו, ולא כי הוא נורא מטריד. הוא פשוט היה יכול להיות אפקטיבי יותר, רדוף יותר, שנשאר איתך יותר (ולא במובן של מבטי הקרח של מילר, הלקוחים מסרט אימה/מפלצות).

סרט אחר שלכאורה עוסק בנושא דומה הוא "ילד יפה", סרט הבכורה של שון קו, שהוקרן בבכורה בפסטיבלים בסוף 2010 וזכה להפצה מוגבלת השנה (=באמריקה). הסרט מספר על ההתמודדות הקשה של ביל וקייט (מייקל שין ומריה בלו) עם עצמם ועם סביבתם אחרי שבנם בן ה-18 סמי (קייל גאלנר) ביצע טבח בבני כיתתו בקולג' והתאבד.

המדיה רודפת את בני הזוג אחרי האירועים ולכן הם עוברים לגור עם אחיה של קייט ואשתו (אלן טודיק ומון בלאדגוד), שלהם בן צעיר. ההורים השכולים צריכים להתמודד לא רק עם איבוד בנם היחיד אלא כמובן גם עם העובדה הבלתי ניתנת לעקיפה שהוא רצח אנשים (רוב הסיפורים הדומים, בניגוד לסיפור ב"קווין", מסתיימים בהתאבדות כזו). השפעת הסיפור על בני משפחתם נהיית מורגשת יותר ויותר עם הזמן; הם צריכים גם להמשיך לחיות באיזשהו שלב, ורגשות האשמה, הכעס, החרטה והקושי להתגבר על שאירע מעמיקים את הקרעים בין בני הזוג, שהיחסים ביניהם גם כך לא היו מי יודע מה. אכן, הסרט מכיל בדיוק את אוסף הקלישאות העלילתיות המצופה ממנו. החיים הם באמת קלישאה, אולי, והסרט עוסק ברגישות בכל הנושאים והכיוונים שעולים ממקרה כזה, אפילו ברגישות גדולה מדי. התסריט נזהר מהכל, מביא אל המסך אנשים שבורים וסובלים אך חושש להיכנס באמת לעובי הקורה, ולעתים אפילו מתחמק מכך (זה צורם במיוחד כאשר סרטון וידיאו שסמי השאיר אחריו עם מסר לאחרי האירוע מובא רק בחלקו, בחטף, כחלק ממהדורות חדשות שברקע). אבל הסצנות החזקות שבו הפוכות לניכור של "קווין", הן סוחפות וכואבות, וזאת בעיקר בזכות משחקם של בלו ושין המעולים, שממלאים את הדמויות באנושיות, על החוזקים והפגמים. גם קולנועית הסרט מנוגד לסרטה של רמזי: "ילד יפה" מצולם בסגנון הכאילו-ריאליסטי של מצלמה שעוקבת אחר הדמויות מקרוב, בשקט, בצבעים מעומעמים ובקווים נקיים. בזכות הצילום הזה הוא נמנע מסנסציוניות, וקיבלנו עוד סרט שמומלץ בעיקר בשל סגנונו הקולנועי והמשחק שבו.

אם בא לכם סרט על ילדים שעושים צרות להורים שלהם אבל צרות הרבה פחות קשות, או בקיצור לצאת מהדיכאון, אמליץ לכם לסור אל הסרט הצרפתי המקסים "טום בוי", שכתבה וביימה סלין סיאמה ("חבצלות מים"). הסרט מספר על לור, בת 10 שעוברת עם משפחתה לדירה חדשה במהלך חופשת הקיץ. ילדה מהשכונה מזהה את לור בטעות כילד, מה שמוביל את לור, שגם ככה היא טום בוי, להציג את עצמה כמיכאל. מאותו הרגע היא נתפסת כבן על ידי ילדי השכונה, הבנים והבנות גם יחד, בדיוק בגיל שבו החלוקה בין שתי הקבוצות מתקבעת.

"טום בוי" עוסק בנושאים של מבוגרים – לא רק החלוקה בין גברים ונשים, או בנים ובנות, אלא גם חופש אישי, דבקות ברצונות וקבלת האחר. אבל הכל נדמה כמסופר מנקודת מבט של הילדים, בקלילות של גילוי החיים ולא בכבדות הפוליטית-חברתית שהתחומים האלה מעוררים אצל "הזקנים" (כולל, למשל, החלוקה ההכרחית בשפה – בצרפתית כמו בעברית). לדמויות ההורים בסרט אין שמות, ההבדלים בין המינים מוגדרים וברורים – כפי שאכן קורה בגיל הזה, בחלוקה שחור-לבן שכמובן אינה מציאותית – וכולם בחופש (גם מי שהולך לעבודה נמצא ולא ברור במה הוא עוסק).

לור לאו דווקא רוצה להיות בן. היא רוצה שיחשבו שהיא בן כדי שתוכל להתנהג ככזה, כי "פעילויות של בנים" זה מה שמעניין אותה לעשות באותו שלב, והם לא יקבלו אותה אחרת. הבעיה היא פחות בתפיסה העצמית שלה ויותר בתפיסה של החברה מסביב. הכל הולך קצת רחוק מדי, והיא מנסה לדבוק בהעמדת הפנים אף על פי שברור שאי אפשר להחזיק אותה זמן רב – מילא בקיץ, אבל עם תחילת שנת הלימודים הסיפור יתגלה בכל מקרה. בכלל נקודת המוצא של הסרט בוגרת, מודרנית אפילו. להורים של לור (סופי קטאני ומתייה דמי) אין בעיה עם ההתנהגות שלה כטום בוי, הם לא מודאגים מ"איך שהיא תצא להם". מה שמפריע להם זה שהיא שיקרה, להם ולחבריה. "טום בוי" אינו סרט על אנשים יוצאי דופן שצריכים להסתדר עם מגבלות החברה. אין בו נורות אזהרה, החלטות הרות גורל או סכנות לציבור. כולם נורמלים, כולם מעוררי הזדהות ומעוררי זיכרונות, ודווקא בגלל זה הסרט מצליח להעלות מחשבות ולומר אמירות גם על עולם המבוגרים. סרט מלבב.

ולסיום, אם אתם בכל זאת רוצים משהו שיוציא לכם את החשק לילדים (או יזכיר לכם את הגאונים שלכם), אתם יכולים לצפות בספיישל חג המולד של "Outnumbered", שסגר בשבוע שעבר את עונתה הרביעית (והכנראה אחרונה) של הסדרה הקומית הבריטית המצליחה.