רוחות של תקווה

מעולם לא ביקרתי בעיר הרוחות שיקגו, אבל מבחינה טלוויזיונית היא בהחלט נמצאת בתודעה בשנה האחרונה. פעם כשהיו אומרים את שם העיר הייתי חושבת "שיקגו הופ" ו"אי.אר" (ו"נשואים פלוס", אולי, למרות שהעיר לא בדיוק שיחקה שם תפקיד מרכזי). היסטורית היא מקושרת לסיפורי המאפיה האמריקאית, וככזו היא משמשת רקע לחלק המשנה בעלילות "אימפריית הפשע". והיא גם עירו של רוג'ר איברט, האיש, המבקר והאגדה. ב-2011 – ועכשיו, לפי לוח השידורים אצלנו – אפשר למצוא כמה סדרות שממוקמות בשיקגו. "האישה הטובה", למשל. או הקומדיות "הליגה", "הכל לטובה" ו"מייק ומולי". "חסרי בושה", הגרסה האמריקאית ל"לגדול בלי בושה" הבריטית בכיכובו של וויליאם ה. מייסי, ממוקמת בשכונת עוני בשיקגו; עונתה הראשונה שודרה בארה"ב לפני שנה, וממש לא מזמן עלתה שם עונתה השנייה (היא משודרת גם פה בהפרש זמנים קטן יחסית). אבל העיר גם נמצאת באופן בולט במרכז שתי סדרות דרמה-פשע ואפילו באופן דומה למדי.

"קוד שיקגו" היתה הסדרה החדשה של שון ריאן. אחרי הכישלון המבאס-אך-צפוי של "טריירס" הנפלאה (רשת FX) הוא עבר לסדרה שקצת יותר הזכירה את "המגן" המופתית שלו. היא הציגה סיפור של כוח בילוש (בראשות ג'ניפר בילס, המפקחת הטרייה, וג'ייסון קלארק, הבלש המנוסה, שאחיו השוטר נהרג בעת מילוי תפקידו ובתו של האח היא שוטרת טירונית) שנחוש לחשוף את שחיתותו של אחד מחברי המועצה החזקים של העיר (דלרוי לינדו מטיל האימה). הסדרה הציגה, כצפוי, סיפורים משתלבים – התככים בשלטון המקומי, שוחד במשטרה, לחצים פוליטיים, סיפוריהם האישיים של הבלשים וסיפורי פשע מתחלפים, בעיקר עלילות סמים מהשכונות הקשות יותר של העיר, על האלימות והעוני. ב"קוד שיקגו" היו כתיבה מושקעת, שחקנים טובים ומעלה, בימוי מהוקצע וסיפור מוכר אך לא שחוק. וגם רייטינג בינוני ומטה. ברשת פוקס, הידועה לשמצה בביטולי הסדרות שלה, נתנו לה לגמור עונה וקיצצו אותה יחד עם עוד כמה סדרות, חדשות וותיקות יותר, בסבב הצמצומים של סוף שנת השידורים. זה לא היה מפתיע, אבל ההחלטה נפלה ברגע האחרון, ובניגוד ל"טריירס", לא היתה ברורה מראש. למרות זאת הרוחות כנראה נשבו בכיוון כבר משלב מוקדם, והסיפור המרכזי של העונה נסגר די יפה בסופה. כדאי לראות בעיקר אם אתם חובבי, נו, דרמות פשע אווירתיות על שוטרים ישרים ופוליטיקאים מושחתים.

"בוס", שעלתה לאחרונה למסכים הקטנים בארץ, היא סדרת כבלים שהרשת נתנה בה אמון כה גדול שהיא חודשה לעונה שנייה עוד לפני שידור הראשונה. היא מציגה שחיתות שלטונית חמורה הרבה יותר מ"קוד שיקגו" (אני לא מתמצאת במצב במציאות, אבל הייתי רוצה לקוות שהשלטון שם לא זוועתי עד כדי כך), ומתמקדת בראשות העיר, כלומר מוציאה מהמשוואה את הצד "הטוב" (ופחות מכך את הצד "המסכן", יעני העניים). בסדרה מככב קלסי גרמר, ושם ניתנת לו האפשרות להפגין את יכולותיו המרשימות באמת כשחקן דרמטי. הוא מגלם את ראש העיר של שיקגו, ששולט בה ביד רמה. בדיוק לפני הבחירות לקדנציה נוספת הוא מאובחן כחולה מתקדם במחלה ניוונית שלא מותירה לו עוד יותר מדי זמן. אשתו מנישואי נוחות, בתם המנוכרת ואנשי משרדו – כולם אינטרסנטים במקרה הטוב ומרשעים במקרה הנפוץ יותר. כמעט כולם שם רעים, ואלה שלא הם סתם חלשים, חסרי עמוד שדרה ו/או פחדנים, ובאופן לא מפתיע, מתברר שגם המועמד הצעיר שרץ בבחירות מול ראש העיר אינו מלח הארץ כפי שהוא מציג את עצמו. דווקא בעיתונות יש מישהו בעל עקרונות, אבל מהו כבר כוחה של התקשורת מול משרד ראש העיר.

הבעיה העיקרית של הסדרה – אני לא מסכימה עם הטוענים שמדובר בעוד מופת – אינה נובעת מכך שבעצם אין בה שום דמות חיובית, שאפשר להזדהות איתה, שאפשר לתמוך בה. הבעיה היא מה שגורם לכך שאפילו עם דמותו של טום קיין, ראש העיר, אי אפשר להזדהות, עם מכאוביו ולבטיו ורצונו להיאחז בדבר האמיתי היחיד בחייו, התואר והכוח שבא איתו. והדבר הזה הוא שבניגוד ל"קוד שיקגו", ב"בוס" לא מדובר סתם בניצול כוח ומעמד לשחיתות. מדובר בשימוש מפורש ובוטה בשיטות של מאפיה. כולל רציחות, הטלת מומים, איומים אמיתיים ושאר פשעים. משהו בשילוב הזה בין הסבך הפוליטי, העסקאות הנקיות והמלוכלכות והיחסים המורכבים עם התקשורת, שהופכים את הסדרה לריאליסטית לכאורה, לבין המאפיונריות הנונשלנטית והכמעט כל יכולה (ככה זה כשאין חוקים שאי אפשר לעבור עליהם) פשוט לא עובד. זו מעין פגיעה הדדית של ז'אנרים שפשוט לא יושבים טוב יחד במסגרת כזו. זה אולי שולח מסר מהיוצרים לגבי השלטונות בימינו, אבל מבחינה דרמטית זה נופל שוב ושוב למה שמכנים באינטרנטית "פחחחח". אולי זה פשוט לא מספיק "יקום חלופי" עבורי. למרות זאת הייתי ממליצה לצפות בה (העונה הראשונה בת שמונה פרקים בלבד) ולו בשל הפגנת המשחק של גרמר. ואולי תתחברו לטשטוש הז'אנרי הזה יותר ממני.

מי שמחפש ריאליזם מדכא יכול לסור אל הסרט התיעודי "The Interrupters", שרבים ניבאו שיהיה לפחות מועמד לאוסקר השנה אך הוא לא זכה להיכנס אפילו לרשימה הארוכה (הדבר גרר השוואות לא מחמיאות להתעלמות בזמנו מ"Hoop Dreams" החשוב והמשובח של אותו במאי, סטיב ג'יימס). הסרט מספר על חברי כנופיות לשעבר, שעברו את כל מסלול האלימות-כלא-שחרור-אלימות-כלא והחליטו שמספיק להם. הם עברו לצד השני, אם אפשר לקרוא לזה כך, והם עובדים בארגון שמטרתו להפחית את האלימות הקיצונית השוררת בשכונות העניות של שיקגו. אלה אנשים שהגיעו מהרחוב וחוזרים אליו כדי לשנות את חייהם של צעירים במקום לפני שזה יהיה מאוחר מדי. הם הגיעו מאותו מקום ועברו אותו דבר, והם יודעים איך לדבר איתם. הם מתקלים את בעיית האלימות – שהנוער הזה גדל מוקף בה ואינו מכיר שום דבר אחר – אחד על אחד, כל מקרה לגופו. אלה אנשים שקשה אפילו לתפוס את מידת האומץ והתקווה שיש בהם. הם עומדים מול בעיה כה רחבת היקף שמייאש אפילו להתחיל לטפל בה ונכנסים, במודע, לקו האש – לפעמים פשוטו כמשמעו – כדי להשפיע, לאט לאט, על העתיד. הם מתייחסים לאלימות כאל מגפה שאפשר להדביר. גודל הבעיה והמצב, שקיים ומחמיר כבר עשרות שנים, פשוט אינו ייאמן. ג'יימס אינו מתקיף את הצופה בסטטיסטיקות, גרפים ונאומים. הוא פשוט מציג את ה"מפריעים" בפעולה, ברחוב, בפגישות, בבתיהם. הם מפריעים לאלימות לעבור משלב המחשבה לשלב הפיזי. הם מפריעים לאלימות להתקדם ולהתפשט, והם מפריעים לחברי כנופיות להמשיך בדרך ללא מוצא שהם צועדים בה מילדות. האנשים האלה מעוררי השראה, ולא סתם קוראים להם גיבורים; אבל הצפייה בסרט, שהיא מרתקת, קורעת לב ואינה קלה כלל, בכל זאת גם מעוררת פליאה על כך שהם מוכנים לא להרים ידיים. איך הם יכולים לשמור על רמת האכפתיות הזו. מהסרט הזה לא יוצאים עם תחושת גאולה, רק עם תחושת הערכה.

ולסיום, שני לינקים שקשורים לשיקגו:

וויל פירסון הוא צלם שמתמחה בפנורמות. הוא יוצר צילומים של 360 ממיקומים שונים (לאחרונה הוא עדכן את הפנורמה הנפלאה שלו מלונדון וכמות הכניסות הפילה לו את האתר), ויש אצלו כמה נהדרים גם משיקגו.

ובאתר המגזין Salon העלו גרסה חדשה של כתבה על פוסטרים תיירותיים משנות העשרים, המפרסמים תחבורה ציבורית, ובייחוד קו רכבת מסוים ואת המקומות שהוא מגיע אליהם.