iSpy

הפוסט הזה אמור היה להיכתב לכבוד עלייתו למסכים של "החפרפרת", העיבוד הקולנועי החדש לספרו של ג'ון לה קארה, שנעשה לו קודם לכן עיבוד טלוויוזיוני מפורסם ומוערך. מאחר שלא הזדמן בידי, מצאתי "תירוץ" אחר לעניין, והוא יגיע לקראת סוף הפוסט.

הספר "החפרפרת" ("Tinker, Tailor, Soldier, Spy") הופיע לראשונה בשנת 1974. לה קארה היה, כידוע, מרגל בעצמו הן ב-MI5 והן ב-MI6, דבר שהעניק לספרי הריגול הרבים שלו לא רק ידע פנימי אלא גם מעין אמינות מובנית. איש ה-6 ג'ורג' סמיילי, גיבור הספר, הופיע בתפקידי משנה (ומטה) בספרים קודמים של לה קארה, וזהו הספר הראשון – והראשון מתוך טרילוגיה שהתפתחה גם הלאה – שבו כיכב. ב-1979 עובד הספר, כאמור, לסדרת טלוויזיה בת שבעה פרקים שנחשבת עד היום לאחת מיצירות הפאר של הבי.בי.סי (אגב, היא נמצאת במלואה ביוטיוב). אלק גינס גילם בה את סמיילי, הסוכן שיצא (ליתר דיוק הוצא) לפנסיה ונקרא חזרה בחשאיות כדי לחקור מידע שהגיע לידי 6 שלפיו יש חפרפרת רוסייה אי שם בצמרת הארגון.

הסדרה, כמו גם הסרט שיצא ב-2011 בכיכובו של גארי אולדמן (ובתמיכת כמה ממיטב השחקנים הבריטים של ימינו), שייכים לזן שאפשר לכנות המרגלים המדברים: יש בהם מעט אקשן והרבה דיבורים, חקירות, האזנות וניתוחי מידע. זהו שיר הלל לעבודתו הכביכול אפורה של המרגל, בניגוד ל"סוכנות האקטיבית" המוכרת מיצירות אקשן בסגנון "משימה בלתי אפשרית" וכמובן עלילות ג'יימס בונד. המרגל כאן הוא איש משרד, בירוקרט אפילו, שמתעסק בפוליטיקות פנימיות וחיצוניות יותר מאשר במרדפים וביריות. סוכני השטח נמצאים בעיקר ברקע או במצב של טרום או פוסט פעולה.

תחומי התרבות תמיד היו מרותקים לעלילות המרגל, ועדיין כך. לא פלא הוא שסיומה לפני כמה חודשים של "מרגלים", מסדרות הדגל של הבי.בי.סי בעשור האחרון, התקבל באווירה של סיום תקופה, לא רק מכיוון שהסדרה המצליחה הגיעה אל סופה לאחר עשור באוויר. "ספוקס" (אשתמש בשמה הלועזי של הסדרה מפאת מיאוס בשורש רג"ל. היא לעתים הופצה גם בשם "MI5", בשל הקונוטציות הגזעניות שיש לשמה המקורי בארה"ב) היתה, למרות חסרונותיה (הבלתי נלאים), מהסדרות הבולטות, המצליחות והמוצלחות של שנות האלפיים, והיא אפילו הצליחה להידחף קצת אל העשור הנוכחי, החדש.

"ספוקס" עוסקת בתא מרגלים ב-5. העובדים בו אחראים על ההגנה על בריטניה מכל איום שיצוץ. מובן שבשנות האלפיים דובר בעיקר בטרור, אך תסריטאי הסדרה ניחנו בקשב יוצא מן הכלל לאקטואליה. בהתחשב בכך שלוקח זמן לכתוב, לצלם ולערוך פרק לפני השידור, הקרבה שלהם לאירועים במציאות היתה לעתים מטרידה כמעט. הרוסים אמנם כבר לא האויב, אבל הם לא בדיוק הידיד שאפשר לסמוך עליו; עליית האיסלאם הקיצוני, איומים טכנולוגיים למיניהם וקיצוניות הן מימין ומשמאל של המפה הפוליטית כיכבו בפרקים רבים של הסדרה (בקיצור, קטגוריית ה"דברים שאנחנו אפילו לא רוצים לדעת שמאיימים עלינו ולכן אחלה לראות אותם בסדרה בדיונית" הוותיקה). והיא הזכירה שוב ושוב את התפקיד הגדל של הטכנולוגיה בחיינו, לטוב ולרע.

"ספוקס" הצליחה ליצור אווירת מסתורין ותחושה שהיא מעניקה הצצה אל מסדרונות ארגון חשאי שכולם יודעים על קיומו אבל כמעט שום דבר עליו באמת. היה לה סיקוונס פתיחה, אבל לא היו בו קרדיטים לשחקנים, והיא הסתיימה בפריז-פריים ובלי כתוביות מלבד שקופית של חברת ההפקה. סגנון הצילום היה ריאליסטי יחסית, והיה ניסיון בולט ליצור דמויות עגולות שייצרו הזדהות ובעיקר אכפתיות. קשה להגיד שהיא באמת שינתה את פני הטלוויזיה – הסדרה נשארה ייחודית.

כבר בשלב מוקדם מאוד הבהירה "ספוקס" שהצופה צריך לצפות לבלתי צפוי – דמות שהוצגה בתחילה כדמות שתהיה ראשית בסדרה חוסלה באכזריות כבר בפרק השני (מי שלא זוכר את הסצנה עם השמן כנראה לא צפה בה; היא הפכה לסצנה איקונית בתולדות הסדרה ובכלל בטלוויזיה של אותה תקופה). לאחר ההבהרה הכוחנית הזו נותרו בחזית הסדרה כמה דמויות ראשיות, ואלה התחלפו מדי פעם (בעיקר מסיבות של מוות בזמן פעולה). אבל לא מהר מדי. למי שרוצה להתחיל ולא בטוח שירצה לגרור עד הסוף אין מה לדאוג: העונות הראשונות שלה היו הטובות ביותר, בכיכובם של הצמד (שהפך לזוג גם בחיים) מתיו מקפדיין וקילי הוז:

ככל שהסדרה התקדמה אותן אווירה, תחושה והשקעה בדמויות התפוגגו; העלילות נהיו מופרכות יותר ויותר והתרחקו, איך לומר בעדינות, מתחומי ההיגיון. גם הדיאלוגים שהושמו בפני הדמויות הגיעו לרמות גיחוך וקלישאה קשות (מעולם לא ראיתי סדרה שהיו בה כל כך הרבה רגעי facepalm), ובכל זאת, גם בימיה המסכנים ביותר "ספוקס" נותרה בת צפייה, גם כשהמשיכה להעלות תהיות – אם הכל כל כך פשוט עם הטכנולוגיה הקיימת (אם קיימת), למה הכל כל כך קשה ומסוכן; קונספט הריגול נעדר לתקופות ארוכות ומה שנשאר היה tech guys שיש להם גם פעילים, שכירים, בשטח.

אז חוזקה העיקרי של הסדרה היה הגיוון. בתחילה היו בה עלילות שנגעו בתחומים רבים. בהמשך, כאמור, התחלפו דמויות והיתה התמקצעות נושאית, אם אפשר לקרוא לזה כך – התמקדות בקשרים עם רוסיה ובסכנות האיסלאם הקיצוני, שלא לדבר על שיתוף פעולה בין האיומים; בעוד בתחילה רוב הפרקים עסקו בסיפור עצמאי, בהמשך התפתחו עלילות מתמשכות, מה שנקרא arcs, אפילו לאורך עונה שלמה (וקצת הלאה), ולכן הקליף-האנגרים הפכו מותחים יותר (שהרי אם הסיפור לא הסתיים בסוף העונה, לך תדע איך תתחיל הבאה). היו נושאים שנעזבו ועשו קאמבק, והיו נושאי אותה גברת בשינוי אדרת (או רדאר). היו בה דמויות זכורות וכאלה שאפילו במאמץ יהיה קשה להיזכר בהן, דמויות שחזרו לאחר היעדרות ארוכה ודמויות שרצית לא לראות יותר (גם ב"ספוקס" היו בוגדים), וניסו להזכיר מדי פעם את ההשפעה שיש לג'וב הזה על האדם שממלא אותו. ואפילו היו בה רגעים עלילתיים מפתיעים באמת (לפחות פעם).

העונה העשירית והאחרונה של "ספוקס", ששודרה ב-2011 (יש לזכור כמובן שעונות בריטיות קצרות מאלה האמריקאיות וכאן היה מדובר בעונות של שישה, שמונה או עשרה פרקים), היתה סיכום מופתי לכל מה שקדם לפניה. היא היתה מהקצרות יותר (שישה פרקים), היה בה סיפור מתמשך, דמויות חדשות כאילו לא מדובר בסוף ידוע מראש של סדרה (זה היה כמובן גם חיסרון כי לאף אחד לא ממש היה אכפת מהן) וסגירות מעגלים. בפרק האחרון של הסדרה היתה מחווה נהדרת לצופים הוותיקים של הסדרה (שלא אחשוף כאן) ואפילו התייחסות משועשעת לביקורת שהוטחה בסדרה על הקלות שבה הסוכנים כל פעם מוצאים בדיוק את המידע שהם זקוקים לו כאילו אין אינסוף מידע שמסתובב בכל מקום. סוף הסדרה, והדבר חשוב במיוחד לנוכח העליות והירידות ברמה שהיא סבלה מהן, היה נאמן לכל מה שקדם. לא היה סוף טוב שבו הכל נסגר, יותר כזה שמעיד על כך שהמלאכה אף פעם לא מסתיימת, העולם כמנהגו נוהג ויש אנשים שלא יכולים לעשות דבר מלבד להיות מרגלים.

אז כאמור, לסדרה היה כוח גמישות סיפורית (בכל מיני מובנים) שהחזיק אותה. אבל היה לה דבר נוסף שבזכותו היא באמת הצליחה לשרוד, והמשהו הזה הוא (סר) הארי פירס. הארי (פיטר פירת') היה הבוס במשך כל פרקי הסדרה. הוא עורר נאמנות מצד פקודיו ומצד הצופים. הדמות השתנתה במהלך השנים וכך גם אופן המשחק שפירת' הפליא להדגים. במשך רוב שנותיו על המסך להארי לא היה דבר מחוץ לעבודה – מה שהוזכר היה רק בעבר והיה מידע עמום בלבד, שמועות ואישורים חלקיים. כשכבר נכנס סיפור אישי מפותח שלו, היה זה משהו שקשור לתפקידי הריגול שלו והפך לעלילה מרכזית בעונות האחרונות. הוא היה העוגן של הסדרה, זה שלא ייעלם, שאין סיכוי שיבגוד, שהסודות שהוא אולי מסתיר הם לטובת המדינה והעם, שאין לו חיים מחוץ לתפקיד, גם למרות רצונו. ההימצאות התמידית שלו בסדרה אפשרה לקהל לעמוד בכל הטלטלות, השינויים והעלילות. סיפורה של הדמות הוא בעצם סיפורה של הסדרה. ובחזרה להתחלה – אם איני טועה חינוכית 23 החלו לפני זמן מה בשידור הסדרה מפרקיה הראשונים, הם עומדים לעבור מעונה 4 לעונה 5 ואפשר פשוט להצטרף (לא יודעת עד היכן יגיעו, למיטב ידיעתי העונות האחרונות לא שודרו בארץ בצורה מסודרת, ואם יחזרו שוב לפרק הראשון).

אגב, אם מישהו צריך הוכחות טריות שהמרגלים לא הולכים להיעלם מהמסך – הסרט "זאת מלחמה", שיוצא בקרוב (מממ טום הארדי), הוא אמנם קומדיית פעולה אבל כאמור עם סוכני ביון; וברשת FX עובדים בימים אלה על פיילוט לסדרה "The Americans", שמתרחשת באייטיז ועוסקת בסוכני קג"ב רדומים בארה"ב. אז אפרופו רוסים, אצלנו (yes) עלתה בשבוע שעבר סדרת הריגול "תא גורדין".

במרכז הסדרה עומד אייל (רן דנקר), קצין מצטיין שמאחוריו סיפור גבורה שבדיוק קיבל תפקיד בכיר חדש ויוקרתי. הוריו מיכאל ודיאנה גורדין (סלבה ביברגל והלנה ירלובה) שירתו במודיעין הרוסי ועלו לארץ בשנות התשעים, והעבר מידפק על דלתם – המפעיל לונדין (מארק איווניר + זקן) דורש מהם את אייל. המודיעין הרוסי שפועל לו בארץ צריך אותו למשהו. ההורים חושבים לברוח, זה לא כל כך עובד. באותו זמן חוקרים ממשרד הביטחון (בראש הצוות עומד פטר, כלומר מוני מושונוב) מנסים לתפוס את נציג המודיעין הרוסי, בקיצור הבוס, שפועל בארץ, ומתעניינים בפשעים חמורים שאולי קשורים אליו.

הסדרה, בבימוי דני סירקין, משלבת בין כל הסיפורים – של אייל, של הוריו, של אחותו ושל אנשי המודיעין משני הצדדים. מצפייה בשני הפרקים הראשונים עולים כמה קווי עלילה קצת מוכרים מדי. סיפור הגבורה של אייל מסתיר כמובן סוד שהגבורה לא היתה באמת גבורה; הוא נמשך לחברתו של חברו הטוב והיא אליו; אחותו של אייל, הבת הבכורה, כבר "עשתה טובה" לחברים מבית ולא ברור במי היא תומכת; אף אחד לא הולך לפי הנהלים וברור שהקו האדום ייחצה לבלי שוב; ועוד כהנה וכהנה. שזירה של דרמה, מלודרמה, מתח ואקשן, אם כי בשלב זה המתח לא הכי מותח לדעתי. הדברים שנמצאים מתחת לפני השטח וברקע הרבה יותר עניינו אותי – בינתיים – מסיפור הריגול (יש לו זמן להתפתח ב-12 פרקי הסדרה והייתי רוצה לחשוב שינצלו זאת). הוא לעתים נדמה יותר כסיפור מאפיה, ואני לא מתיימרת להגיד שיש לי הרבה מושג איפה בדיוק עובר הקו בין שני התחומים. רגשי הגעגוע למולדת, קרעי הנאמנות ושאר בעיות של מהגרים הם שהופכים את הסדרה ליותר מסך העלילות שנחשפו, שהרי חלקים גדולים ממנה עוסקים בעצם בקהילה המקומית שיצרה העלייה הברה"מית. הפוטנציאל ליצור תוכנית שעוסקת ביותר מעוד סיפורי צבא-משפחה נמצא שם ואני מקווה שלא ידחקו את האלמנטים הקטנים לטובת איזה נרטיב אישי+לאומי כזה. היו מספיק "אולי" בשביל לתת צ'אנס הלאה.

אה, וכל זה מזכיר לי שבקרוב עולה לאוויר עונה 3 (ליתר דיוק המשך העונה) של סדרת האנימציה-קומדיה-מרגלים המעולה "ארצ'ר". תספיקו להשלים את שתי העונות הראשונות עד אז, כדאי לכם.