רובו-קאמבק

החופשה של הבלוג התארכה מעבר לצפוי, אבל הנה החזרה לפעילות. כפי שאולי שמעתם, השבועון "רייטינג" נסגר (המעוניינים לקרוא על כך מוזמנים לטקסטי ההספד שפורסמו ב"גלובס" ובבלוג של מוריס), ואיני כותבת יותר בשום מקום "רשמי". מטבע הדברים לא יעלו כאן ביקורות "רשמיות", אם כי מדי פעם אשפוך על גבי האתר דעות כאלה ואחרות על סרטים חדשים. למשל בפוסט הזה.

לפני כמה שבועות ישבתי בחברת כמעט 300 אנשים צוהלים לשם צפייה בסרט הקאלט "Masters of the Universe" (בעברית הוא הופץ בשם "מלחמות השחקים", שנשכח ובצדק, וידוע בדרך כלל בתור "הי-מן". דולף הוא הצדק!). זה היה בקולנוע האהוב עליי, הפרינס צ'רלס בלונדון, במסגרת רצועת ה"סרטים רעים טובים" שלהם. לפני הסרט הוקרנו הטריילרים של שאר סרטי הרצועה (בהם "הווארד הברווז" ו"פלאש גורדון", שהביא את הקהל לליווי מקהלתי ספונטני מרגש של שירה המפורסם של קווין המופיע בטריילר), וגם ארבעה טריילרי קאלט שנבחרו במיוחד לאירוע על ידי הבחור הזה.

זה אחד מהם:

(צפייה בסרט המלא)

זה שני:

(צפייה בסרט המלא)

זה שלישי:

(עדכון: נחשו איזה סרט היוזר מלמטה החליט להעלות לכבוד ההלואין המתקרב)

אבל זה שזכה לאהדה הגדולה ביותר הוא הטריילר הבא, לסרט הרובוטים-הענקיים-הנלחמים "רובוט ג'וקס" של סטיוארט גורדון:

היוזר היוטיובי הזה העלה לא רק את הסרט הזה, אלא גם שניים משלושה סרטים שאפשר להגיד שבאו בעקבותיו (שניים מהם גם מתהדרים לעתים בתת-כותרת הטרמפיסטית "רובוט ג'וקס 2") – "Robo Warriors" ו"Crash and Burn". הסרט השלישי, "Robot Wars", נמצא גם הוא לצפייה מלאה באתר. יחי הניינטיז.

"רובוט ג'וקס", שמספר על תקופה לא רחוקה שבה קרבות פוליטיים בין שני הכוחות הגדולים בעולם (הרוסים הרעים והאמריקאים הטובים) נסגרים בזירת לוחמה בין רובוטים שבהם נוהגים/שולטים ספורטאים, הוא באמת סרט כיפי. ברור שהוא דבילי, מפגין דמויות שטוחות והיעדר עולם מורכב, צפוי וכיום נראה מיושן מבחינת אפקטים (למען האמת, פחות מהצפוי), אבל כל אלה חלק מקסמו. הוא סרט אקשן עם אנשים עתידניים ורובוטים ענקיים, עלילה מתפתחת, הומור, שחקנים לא איומים ובמאי לא רע בכלל, מה עוד אפשר לבקש.

אני לא באמת יודעת למה רובוטים ענקיים נלחמים זה מגניב. זה פשוט כך (מי אמר "רובוטריקים"?). אפילו כשזה גרוע. ואם זה עשוי טוב, אז בכלל. לכן היו בי ציפיות לסרט "פלדה אמיתית", שעלה בשבוע שעבר על מסכינו. זו לא אשמתי – הוא די שווק לאנשים שחושבים שרובוטים ענקיים נלחמים זה מגניב וסיבה להגיע לקולנוע (גם יו ג'קמן ופסקול מלהיב זה לא מזיק).

סרטו של שון לוי מביא למסך את עלילותיו של צ'רלי קנטון (ג'קמן), מאמן רובוטי אגרוף שהיה מתאגרף בעצמו לפני שהספורט הרובוטי חיסל את הספורט האנושי. בעקבות סיפור של צרות כספיות בסופו של דבר מצטרף אליו לקיץ בנו מקס, שמעולם לא פגש, ויחד הם מנסים לחזור לפסגת הספורט. הסיפור בסרט מפורט יותר, ולמעשה בערך באמצע הסרט קולטים שזה לא סרט על רובוטים עם סיפור התקרבות בין אב לבנו ברקע, אלא דרמה משפחתית על אב ובנו עם רובוטים ברקע, כמובן פלוס הקבלה בין הרובוט פעם לאב ופעם לבן.

הקטעים עם הרובוטים שווים את הצפייה בסרט הזה, שהדרמה הלעוסה שנמרחת בו מונעת ממנו להפוך לבי-מובי להיטי שחלקנו היינו רוצים שיהיה (אם כי במקרה כזה הוא אולי לא היה נעשה בתקציב כזה, עם שמות מוכרים, ואולי בכלל לא מגיע להקרנות פה). הניסיון לקפוץ על כל סוגי הקהל מפיל את הסרט בין הכיסאות. ברור שהיה כאן רצון לשלב דרמה ואקשן, להכניס עומק בין המכות וסיפור אנושי בין המכונות – כלומר שלא יהיה בי-מובי אלא סרט רב רבדים וכיוונים. הסרט מסמן טובות בפתיחה עם מונטאז' מהורהר בליווי להיט של אלכסי מרדוק, העיצוב והצילום מושקעים, אבל התסריט מתבלגן ומזדגזג בהמשך. הקיטש והדיאלוגים המביכים לעתים של הצד הדרמטי לא מאפשרים התלהבות בלב שלם מהסרט כיצירת אקשן (זה בולט במיוחד בסוף, המדגיש את הפספוס ואת ההיסחפות של היוצרים). אבל קטעי הלחימה הרובוטית בכל זאת מוצלחים. יש להם קצב ותנופה, וכבר הזכרתי את הפסקול – היפ הופ בעיקר (כולל שירים חדשים) – שתורם רבות לאנרגיה שמתפזרת לכל עבר, במובן הטוב. מי מבין חובבי הרובוטים שלא יכול לסבול עוד סיפור על אב ובן מנוכרים שמשקמים יחסים שבעצם לא היו קיימים מלכתחילה מוטב לו להתרחק, חבל להרוס. למי שיכול לעמוד בזה או שזה לא מפריע לו במיוחד, מומלץ לצפות ב"פלדה אמיתית" ולנסות לזכור ממנו את הקרבות והאווירה, את הצדדים הטכניים ואת הרצון שעולה ממנו לצפות בכל סרטי אקשן הרובוטים שנעשו אי פעם.