The Empty G.I

(פוסט זה כולל ספוילרים כבדים לפרקים "The Empty Child" ו"The Doctor Dances" מתוך "דוקטור הו". לא לסרט "כוח המחץ", אם בכלל אפשר לעשות שם ספוילר כבד למשהו)

אתמול צפיתי שוב ב"הילד הריק", התשיעי בעונה הראשונה של "דוקטור הו" המחודש. הקרבה הכרונולוגית היא כנראה זו שגרמה לי להשוות כל הזמן בינו ובין הסרט החדש "ג'י.איי.ג'ו: כוח המחץ", שבו כריסטופר אקלסטון המצוין, הדוקטור באותו פרק, מגלם את "האיש הרע". לא יכולתי שלא להיות משועשעת מהדברים הקטנים שביניהם. וכך יצא פוסט שהוא חצי השוואה למביני דבר (ולמפענחי תמונות), חצי ביקורת.

ראשית, אקלסטון האנגלי משחק סקוטי בעל מבטא סקוטי, בעוד מחליפו בתפקיד הדוקטור הוא סקוטי שמשחק במבטא אנגלי בשל דרישות הדמות (כלומר דרישת עיצוב הדמות בעיני רוחו של ראסל טי דיוויס). וגם בסדרה וגם בסרט (אצלי בלבד, אני מניחה) מצחיק – בסדרה זה בכוונה – לראות את הדוקטור קורא למישהו אחר דוקטור. מזל שלא היה רגע "?doctor who" בסרט. כמדומתני.

נקודה בולטת (למקורבים כרונולוגית, כאמור) היא כמובן הננו-מה-שמם. בסדרה הם מרפאים, וכל הסיפור המאיים של הפרק הוא בעצם טעות בתום לב מצדם, אם לקצר תהליכים. בסרט הם מתחילים כמובן ברפואה וחיש קל מוסבים לנשק המאכל מתכת. נדמה לי שבסדרה הם יותר זוהרים וצהובים מאשר הירוקים דמויי החלודה של הסרט.

באשמת הננו-מה-שמם, גם בסרט וגם בסדרה יש המון אנשים שפניהם מוסתרים מאחורי מסכות (הננו אחראים במידה כזו או אחרת גם לריקון המוח שלהם). לפעמים בצורה קצת יותר ליטרלית… שלא לדבר על זה שאת הסרט ביים סטיבן סומרס, שסרט האקשן היותר-מסביר היחיד שלו הוא "המומיה", ובפרק מזכירים המון את ה-mummy הזאת.

בסרט יש את מגדל אייפל, שמסיים את מה שהוא בלא ספק הסיקוונס הטוב בסרט (מבחינת אקשן ובכלל), לאחר המוני פיצוצים שהובילו אליו. בפרק יש את סצנת הביג בן, בין המוצלחות שבו. פלוס פיצוצים, אבל רק בסביבה (ופסקול באדיבות גלן מילר).

 

אבל אם להיות קצת יותר ביקורתיים – ההשוואות שלי בין הסרט לסדרה במהלך הצפייה היו יותר במובן של משחק ההפכים (ואין כאן מקום לדון בהבדלים בין קולנוע וטלוויזיה). הפרק מעולה (סטיבן מופאט, אני מעריצה אותך), הסרט… לא (בלי קשר).

הסדרה היא בעצם סדרת ילדים שמיועדת גם למבוגרים. גיבור הסדרה אומר מעט, מדבר ברמיזות, משאיר מקום לתהיות, בעזרת תסריטאים שסומכים על האינטליגנציה של הצופים, בוגרים וצעירים כאחד.

הסרט אמור כנראה להיות לכולם, מבוסס (בשורה התחתונה) על סדרת אנימציה לילדים, אבל מתאים רק לילדים. כי הגיבורים שלו הם המומחים הבינלאומיים מספר 1 לציון הברור מאליו בקול, רם, שוב ושוב. ושוב. זה באמת אחד מהדברים שהכי מפריעים לי בקולנוע. בשביל מה יש הבעות פנים, עבודת מצלמה/פסקול, הכרה הדדית בניסיון הקולנועי הקודם של הצופים? כלומר יש בסרטים אחרים. והאירועים פה צפויים לחלוטין (גם ללא היכרות מוקדמת עם העלילה/דמויות/היסטוריה) אבל בלי שום הכרה בכך מצד הסרט – להפך, הוא מעמיד פני מותח בעוד כולם כבר מזמן הבינו את ה"הפתעות" שהוא טומן בחובו.

ליוצרי הסדרה ניתן מספר מוגבל של סצנות אפקטים יקרות, ורואים כמה הן מושקעות, לא רק בעשייה אלא גם במחשבה. ויש הרבה סצנות "זולות", אבל הפשטות, שלא נאמר דלות התקציב בתחומים מסוימים, היא חלק מקסמה של הסדרה. וגם בפרק המדובר, פחות זה יותר (כשלא מדובר בסצנות עם המטוסים סביב הבלון הפורח, כמובן).

בסרט יש הרבה כסף, יש המון המון המון סצנות אפקטים ובערך אפס סצנות פשוטות יותר, אנושיות יותר – למעשה נדמה שהשחקנים באו לעזור לפעלולים לבצע את תפקידיהם בסרט – וזה בסדר אם זה מוצלח. אבל מלבד שתי סצנות אקשן טובות (בעצם אחת טובה, אחת מצוינת), הסרט לא סוחף, לא מרהיב ובטח שלא מותח ו/או "מפחיד".

למעשה, מה שחשבתי על הסרט הוא שאם כולם שם היו שותקים כל הזמן (כמו עיני נחש, שהוא כצפוי החביב עליי יחד עם יריבו סטורם שאדו, אם כי לחרבות שלהם היה חלק ניכר בעניין), אם היו מוציאים את הדיאלוגים מהתסריט, הסרט היה לא רע. בקרוב ביוטיוב?

אגב, הבלדה אפילו יותר מצחיקה אחרי הצפייה בסרט.

ועוד אגב – אפרופו ננו ולא ממש קשור לפוסט מעבר לכך – אם כבר מקורביי שומעים יותר מדי לאחרונה על "The Thick of It", הנה איום כואב במיוחד (לא לעדיני נפש) באדיבות ג'יימי מקדונלד, האיש הכעוס ביותר בסקוטלנד.