בערב ראש השנה סידרתי קצת דברים ישנים שהשארתי בבית הוריי (באמת קצת, כי רוב הדברים כבר מסודרים). בין כל מיני חפצים מפעם מצאתי קלטת.
ב-2001 היתה לי תקופה שבה חיפשתי חברים לעט באתרי מוזיקה לועזיים. זה היה די נפוץ באותו זמן – ואת ניק סטיוארט הצפון-אירי מצאתי בלוח ה-penpals באתר המגזין "מוג'ו". הוא היה היחיד שההתקשרות איתו נמשכה יותר משניים-שלושה מיילים. התכתבנו, לפעמים יותר ולפעמים פחות, עד תחילת 2003, שזה די הרבה זמן במסגרת כזו אם חושבים על זה, לפחות עבורי.
בשלב מסוים שלחנו זה לזה מיקסטייפים.
לא שמעתי הרבה את הקלטת ששלח לי. סתם, בלי סיבה מיוחדת. איכשהו זכור לי שכשקיבלתי אותה חשבתי לעצמי שיש שם כמה אמנים שאני מכירה וכמה שלא. היום אני מכירה את כולם, אבל לא הכרתי אותם מהקלטת שלו. היה מוזר בצורה נעימה לבחון את הקלטת הזו אחרי שנים. כאן אפשר להכניס פסקה על כמה שהטכנולוגיה השתנתה, אבל באמת שלא צריך, בייחוד בהתחשב בהמשך הפוסט.
חבל שלא שמעתי אותה יותר בזמן אמת. זה אוסף משובח.
זו עטיפת הקלטת:
זו רשימת השירים שכתב על צדה הפנימי, ואחריה רוב השירים המופיעים בה (אם נחכה, גם אלה שאינם כרגע ביו-טיוב בוודאי יופיעו בו. הקליפ של Can הועלה לפני שבוע וחצי):
ניק דרייק:
Hazey Jane I (מוקדש לקרן) –
River Man (מוקדש לבועז) –
Poor Boy –
על סנדי דני תוכלו לקרוא כאן.
מוס דף:
קאן:
גיל סקוט-הרון:
וכי לא התאפקתי (הוא נפלא), הנה גרסה בלייב מהשנה:
הקמיליאונז:
מיילס דיוויס:
וביצועי לייב, מתוך "מיילס דיוויס וחברים", הופעה רבת משתתפים שהתקיימה בפריז ביולי 1991, חודשיים וחצי לפני מותו של דיוויס – השבוע לפני 17 שנה:
<כאן באה שורת סיום לבחירתכם על גדולתה של מוזיקה>
זה לא בלוג סוגסטיבי 