אמן האשליות (ביקורת די.וי.די מ"רייטינג")

ביום ראשון יתקיים טקס האוסקר, וקטגוריית סרט האנימציה – המתקיימת זו הפעם העשירית – מציגה מועמדים ראויים מתמיד. "צעצוע של סיפור 3" הוא ההימור הבטוח לזכייה, וזו תהיה הפתעה רצינית אם הסרט הנפלא הזה לא יזכה. לצדו מועמד "הדרקון הראשון שלי", סרט מקסים ומומלץ, שבניגוד ל"צעצוע" זכה להפצה מקרטעת למדי בארץ (ולמספר מצומצם של עותקים בשפת המקור). הסרט השלישי בקטגוריה זכה במועמדות באופן בלתי צפוי (יחסית), והוא יוצא כעת בדי.וי.די לאחר שעשה דרכו בפסטיבלים ובבתי קולנוע נבחרים בחו"ל, אך טרם הוקרן בארץ.

"האשליין", אם לאלתר תרגום לשם הסרט, הוא היצירה השנייה באורך מלא של סילבן שוֹמה הצרפתי, שסרטו הראשון והמצליח, "שלישיית בלוויל", היה מועמד לאוסקר בקטגוריית האנימציה לפני שבע שנים. שומה כתב את הסרט על פי תסריט בלתי מופק שכתב גאון הקולנוע ז'אק טאטי ("זה הדוד שלי", "פליי טיים"), והוא מתאר את היווצרותו של קשר מיוחד בין גבר צרפתי מבוגר וגמלוני – מעין גרסה מאוירת של דמותו הקולנועית של טאטי – המתפרנס בקושי ממופע קוסמות מיושן, ובין צעירה פשוטה שפגש במהלך נסיעותיו, החושבת שהוא קוסם אמיתי. השניים מגיעים יחד לאדינבורו, בירת סקוטלנד, וככל שהצעירה נפתחת אל העולם, כך המבוגר מאבד את אמונתו בעבודתו ואולי בחיים.

שומה, בעזרת צוות המאיירים שלו, משלב בסרט אלמנטים הן מיצירתו שלו והן מזו של טאטי. הסרט מתרחש בשנות החמישים, וככזה הוא מלווה בנימה נוסטלגית המשתלבת היטב באווירה העירונית המייצגת את אדינבורו של הסרט, בוודאי אחת הערים המצוירות היפות ביותר שזכינו לחזות בהן. האנימציה הגסה, הנוטה לצבעי חום ואדום, מוכרת מעבודותיו הקודמות של האנימטור, והיא מפנה את מקומה לרגעים לנופי שמים ואגמים. זוהי אנימציה המצוירת ביד, כנהוג אצל שומה. הנימה המלנכולית של היצירה וסיפורו של האמן המבוגר יכולים להתפרש כתהייה, אולי אפילו קינה, על גורל האמנות הזו, שנדחקה החוצה עקב המעבר הכמעט גורף לאנימציה ממוחשבת.

אך לבו של הסיפור נמצא כל הזמן עם הדמויות. כאן מגיעה דווקא נקודה חלשה בסרט – הדמויות הראשיות, הקוסם המבוגר ואליס הצעירה, אינן מפותחות דיין, עד כדי כך שלפעמים הן נדמות יותר כרעיונות או סקיצות מאשר כבני אנוש משורטטים היטב. למרות זאת קשה שלא להתערב רגשית במסלולים המנוגדים שהשניים עוברים. הפשטות שבה מפורטת העלילה והיעדר הדיאלוגים (בסרט נאמרות בערך 30 מילים, וגם רוב אלה הן מלמול לא ברור) הם החלק הבולט במחווה לטאטי שמגדירה את סגנונו של הסרט. משפחתו של היוצר הגדול, אגב, אינה מרוצה במיוחד ממה שנעשה לתסריטו. התסריט המקורי נכתב על בסיס סיפור משפחתי כואב של טאטי עצמו, והוא לא תכנן לככב בסרט או להכניס אליו את הדמות הקולנועית שמזוהה עמו. שומה בחר לקחת את המרכיבים המתאימים לו מתוך התסריט המקורי וליצור מחווה לטאטי ולאמנות נכחדת. לצופה הוא מגיש סרט יפהפה ומרגש, שמסתיים בצביטה אמביוולנטית בלב.

"L'illusionniste", בריטניה־צרפת 2010, 80 דקות