יומולדת 50

התמונה הנ"ל היא אחת התמונות המפורסמות ביותר של סטיבן מופט, התסריטאי המבריק שחוגג היום 50. מדובר כמובן במופט הילד קורא ספר מסדרת "דוקטור הו", הסדרה שהעריץ ובסופו של דבר הגיע לכתוב בה ואז בעצם לנהל את הפקתה, תפקיד שעדיין בידיו בימים אלה. פוסט זה יוקדש, כמובן, למופט, אבל דווקא לא לימי הדוקטור שלו, שהרי באלה דובר ועדיין מדובר רבות.

הסדרה שפרסמה את מופט היא "Press Gang", דרמה קומית על אודות עיתון חוקר שמוציאים בני נוער. הסדרה זכתה להצלחה גדולה (חמש עונות ו-43 פרקים, שאת כולם כתב מופט, ושלל תשבחות, בעיקר על הכתיבה המתוחכמת והדמויות המוצלחות), פרסמה את כוכביה דקסטר פלטשר (בעוד דמות שווה ששמה ספייק), ג'וליה סוואלה ולי רוס (בעונותיה הראשונות), השפיעה על הכתיבה לבני נוער ולצעירים, וקיבלה גם חיים חדשים – כמעין סדרת קאלט – בשידורים חוזרים.

אחרי סיום הסדרה שודרה הקומדיה של מופט "Joking Apart" – שם דו-משמעי כאהוב עליו – המספרת את קורות הזוגיות של גבר ואישה הנפגשים, מתאהבים, יוצאים, מתחתנים, נפרדים ובסופו של דבר מתגרשים. סיפורם היה מבוסס על מופט ואשתו הראשונה. הסדרה זכתה להערכת הביקורת ולמעמד של סדרת קאלט, אבל שיבוץ לא עקבי פגע קשות בנתוני הצפייה שלה.

הסדרה הצליחה לשרוד שתי עונות (1993-1995), אבל הבי.בי.סי לא ממש היה מעוניין בה יותר. היא יצאה בדי.וי.די רק הודות למעריץ של הסדרה שרכש בעצמו את זכויות ההפצה הביתית שלה והוציא אותה לאור בלייבל שהקים (על כך קראו כאן). מאוחר יותר הוא הוציא ב-Replay גם את העונה הראשונה (שישה פרקים) של הסיטקום "Chalk" של מופט, שעסקה בעלילותיו של מורה (מופט היה מורה לפני שהחל בתסרוט "Press Gang"). גם הסדרה הזו זכתה להתעללות שיבוצית בעונתה השנייה, אחרי שעונתה הראשונה זכתה לתגובות טובות מהקהל באולפן בזמן ההקלטות אך לא מהביקורת בזמן שידורה. העונה השנייה (שישה פרקים נוספים) לא יצאה בפורמט ביתי. אבל אתם יודעים, גם סדרות שאפילו לא זכו לשידור חוזר נגאלו בזכות יוטיוב.

מופט כתב פה ושם גם פרקים לסדרות טלוויזיה "לא שלו", ואיך אפשר לא להזכיר את נגיעתו הראשונה בעצם ב"דוקטור הו" – הפארודיה ההיסטרית "Doctor Who and the Curse of Fatal Death" עם רואן אטקינסון וג'ונתן פרייס, ששודרה בערב הצדקה קומיק ריליף/Red Nose Day ב-1999. הערב, אגב, מתקיים בבריטניה ערב ה-Children in Need, ובו, כמיטב המסורת, שובצה מעין סצנה חדשה של הדוקטור (ואחריה גם נחשף השם והטריילר של ספיישל הכריסמס המתקרב).

ואז…

הגיעה הסיבה שבזכותה מופט היה מוכר גם בארץ עוד לפני ההצלחה העצומה של הדוקטור המחודש. במחצית הראשונה של שנות האלפיים שודרה קומדיה נוספת של מופט (ארבע עונות, 28 פרקים, הכל תסריטים שלו), הידועה כאן (ערוץ 1!) בשם "זיווגים". למי שלא זוכר או שלא היה בגיל המתאים לצפות בתוכנית הנפלאה ההיא נזכיר שהיא גוללה את עלילותיהם של סטיב וסוזן (לא במקרה שמותיהם הפרטיים של מופט ושל אשתו השנייה והנוכחית, המפיקה סו וירצ'ו) ושל חבריהם ג'יין, סאלי, פטריק וג'ף. טוב, ג'ף לא היה בעונה הרביעית, אבל אני חושבת שיש הסכמה כללית שזה פשוט לא היה זה בלעדיו.

סטיב וסוזן היו, כמובן, הדמויות השפויות יותר (יחסית) מבין הצעירים (יחסית) גיבורי הסדרה. וג'ף, אלילים אדירים, ג'ף… מופט הביא כנראה לשיא את יכולתו להצחיק מאוד ולרגש מאוד באותו זמן בתיאורים מוגזמים ומדויקים גם יחד של סיטואציות ריאליסטיות. הסדרה, אגב, הוקלטה מול קהל חי. קלאסיקה מודרנית?

אפשר לשים עוד מלא קטעים מ"זיווגים", אבל נראה לי שמספיק לעכשיו. ב-2005 החל מופט לכתוב ל"הו", ולפני כשנתיים, עם עזיבתו של ראסל טי דיוויס את התוכנית, הפך להיות השואו-ראנר שלה. מאז מופט כתב גם את "ג'קיל" עם ג'יימס נסביט ואת העיבוד המחודש והסופר מוצלח ומצליח של "שרלוק", שעונתו השנייה אמורה להיות משודרת בשנה הבאה. והיד עוד נטויה וגו' (אם כי מאוד עסוקה כרגע).

לפני סיום, את הקליפ הבא יצרו מעריצים רוסים של מופט ו"דוקטור הו" (מופט פרסם אותו בעצמו והודה להם) לרגל יום ההולדת:

וממש לסיום, הנה אלכס קינגסטון המקסימה באירוח אצל קרייג פרגוסון שגרם לניל גיימן להסמיק (בעיצומו של מיני-קרב היתולי בטוויטר עם מופט הדרדק, שהיה בהלם מכך שהוא ביום האחרון של שנות ה-40 שלו. גיימן הפך לבן 51 לפני שבוע בערך):

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, אירועים, בריטי, חדשות, טלוויזיה, יומולדת, מוזיקה, נוסטלגיה, עיצוב, צחוקים, ציטוט, צילום, קולנוע, ראיון | עם התגים | כתיבת תגובה

השומרים האירים

השבוע עולה אצלנו לאקרנים הסרט "שומר חוק" ("The Guard" – השומר, וגם מעין מקבילה אנגלית לכינויו של השוטר האירי, ה-Garda), פיצ'ר הבכורה של הבמאי-תסריטאי האנגלי (ממוצא אירי כמובן) ג'ון מייקל מקדונה.

"שומר חוק" מספר על שוטר לא קונבנציונלי (ברנדן גליסון, נפלא כתמיד) – הוא עצבני, אנטי, מכופף את החוקים ובאופן כללי עושה מה שבא לו – שפרשת הברחת סמים שמגיעה אל חופו, באזורים הנידחים יותר של מערב אירלנד, מביאה אליו שיתוף פעולה כפוי עם סוכן FBI רציני ומסור (דון צ'ידל), שלא לומר לחוץ. בתוך ערבוביית חקירת רצח, חקירת ההברחות והאורחים הלא קרואים – הן האמריקאים, הן סוחרי הסמים – גיבורנו הסמל צריך לשמור על הפאסון והמעמד. וכאילו זה לא מספיק, גם אמא שלו (פיונולה פלנגן המדהימה והכמעט בלתי מזוהה) יושבת לו על הראש.

מקדונה היה זקוק ללא מעט חוצפה, ביטחון עצמי ואפילו יהירות כדי להשיג מימון לסרטו – שהופק באירלנד בצורה עצמאית (עם תמיכה מקרן הקולנוע האירית). במפגש איתו אחרי ההקרנה שבה צפיתי בסרט הוא הוכיח שביטחון עצמי באמת לא חסר לו. הוא פירט על הקשיים למכור למשקיעים סיפור כאילו מוכר שמסופר בצורה פחות מוכרת, ועל הרצון העז לעשות את הסרט שהוא באמת רוצה לעשות – בניגוד למקרה "נד קלי", שאת תסריטו כתב, שעובד ונלעס בידי האולפנים בדרך לתוצאה המאכזבת. אחד ממפיקי הסרט הוא אחיו של הבמאי, מרטין מקדונה, במאי "ברוז'" המשובח והסרט הקצר המעולה "Six Shooter", שניהם עם גליסון, שידוע גם כמחזאי של כמה וכמה מחזות (בהם "מלכת היופי של לינאן", שהועלה שוב הקיץ בלונדון). מקדונה הנוכחי (מימין בתצלום, כמובן) צחק שאחיו קיבל את קרדיט ההפקה רק כי היה בידו מספר הטלפון של גליסון.

נראה שקיימת תחרות חברית בין האחים. ג'ון מפרגן מאוד למרטין על יצירותיו ועל הצלחתו, אבל גם לא נמנע מלהרגיש תחושת ניצחון קלה על הצלחתו המסחרית הגדולה של "שומר חוק" כבר אז – הסרט, שהיה טרי באקרנים, הספיק להגיע למקום השני בכל הזמנים בהכנסות לסרט אירי עצמאי, ובמקום הראשון נח לו "ברוז'". הצפי היה שבמהרה יעבור הסרט החדש את הוותיק יותר (כמה שבועות אחרי כן הדבר באמת קרה. במקומות הבאים ברשימה, אגב, עומדים "כשהרוח נושבת" ו"ורוניקה גארין"). הבמאי גאה במוצר שהוציא תחת ידיו.

ובאמת יש במה להתגאות. אפשר להגדיר את "שומר חוק" כקומדיית פשע – אין בו מספיק מתח כדי להיחשב סרט מתח, ולמעשה גם אין בו תעלומה של ממש – אבל הוא משלב בתוכו מגוון ז'אנרים שמעניקים לו את ייחודו ואת חוזקו.

מובן שהצמד שבבסיס הסרט מושפע מסרטי "הזוג המוזר" למיניהם. אך בניגוד לקומדיות רבות מהסוג הזה, בסרטו של מקדונה הסוכן האמריקאי לא אידיוט ובטח לא פראייר. הוא גם לא בור ונאלם דום מול מנהגיהם המוזרים של המקומיים, תכונות שמפתה במיוחד להצמיד לאמריקאי בסיטואציית "דג מחוץ למים" – כאן בנוף היפהפה של קונמרה, אזור שרבים מיושביו דוברי אירית (ראו בהמשך). דמותו של צ'ידל מופתעת יותר מיחסו של העמית האירי לחוק, וזו תחושה שגם הצופים שותפים לה לעתים. היריבות הבין-עמית המורגשת היא דווקא זו בין האירים והאנגלים.

כפי שאפשר להבין, "שומר חוק" ויוצרו לא עושים מה שמצפים מהם. גיבור הסרט לוקח את החוק לידיים, רק שהוא הרי נציג החוק. גליסון באמת מפליא לגלם את דמותו, על ההומור השחור והמבטא העמוס והכעוס. השוטר שהוא מציג כבד גוף ומהיר לשון, והדילמות שהוא ניצב בפניהן – או מתחמק מהן – הופכות את הדמות למרתקת במיוחד.

מעבר לז'אנרים החשודים המיידיים, "שומר חוק" הוא סוג של פנטזיה, נוגע בסוריאליזם (אם כי בצורה שונה מאשר ב"ברוז'", ולא נדון כדי להימנע מספוילרים). בעולם שלו ענישת הרעים אינה חשובה במיוחד, היא אולי בלתי נמנעת בעולם ריאליסטי אבל איכשהו אינה במרכז. כולם – הטובים והרעים ומי שביניהם – זוכים לדמויות, לא לקריקטורות. ובמסגרת זו ההשפעה הבולטת ביותר היא דווקא של מערבונים, אפילו מערבוני ספגטי. זה בולט במיוחד בסוף הסרט, אבל גם בעיצוב של הדמות הראשית כמעין פרש בודד שעושה במקום סדר כפי שהוא מבין את המילה, ובצילום הרחב והמזמין למרות הנושאים הטעונים שהסרט בוחן. מדי פעם גם צצה איזו הברקה תסריטאית, מילולית או עיצובית. בסך הכל "שומר חוק" הוא סרט כיפי במיוחד, מצחיק וכלל לא קליל, שמצליח גם להפתיע, וכיום מדובר במשימה קשה.

לחובבי דרמות הפשע/משטרה האפלות והמותחות יותר אמליץ לסור במהרה אל הסדרה האירית המצוינת "Single Handed" (שקל להשיג מאחר שהיא שודרה – בהצלחה – גם בבריטניה). עלילת הסדרה סובבת סביב שוטר שחוזר לכפר הולדתו בקונמרה אחרי שנים של שירות בדבלין כדי להחליף בתפקיד השוטר האזורי את אביו, שהיה דמות מיתולוגית במקום, וכפי שמתברר במהרה, גם דמות שנויה במחלוקת ולא הכי כשרה. השוטר שבמרכזה כבר ראה עולם, והוא לא שש לחזור למקום הולדתו ולמשקעים שהותיר אחריו. וכמו בסדרות אחרות מהז'אנר, מתחת לפני השטח מבעבעים אותם משקעים ומאיימים להתפרץ. זוהי סדרה קשוחה וכמעט נעדרת הומור, ודאי שלא "הומור אירי עממי" ודמויות קווירקיות-משעשעות כפי שהתפרסמו בעולם דרך קומדיות מקומיות, וכבר נאמר עליה שהיא היתה יכולה להתרחש בהרבה מקומות אחרים; במרכזה עומדים אנשים אמיתיים שמתמודדים עם בעיות אמיתיות (חלקן בעיות נפוצות באזורים הנידחים יותר של אירלנד ובכלל, למשל אלכוהוליזם גובר, שנאת זרים ועזיבת הצעירים בעקבות חיפוש עבודה). בסדרה, דרך אגב, מופיע בתפקיד משנה ברין גליסון, הבן השחקן הפחות מוכר (יחסית לדונל) של ברנדן הנ"ל.

ולמרות כל זאת, ולמרות כל הפשעים והחיים הקשים, גם כאן יפי האזור בולט (למרות הניסיונות להפחית את משיכתו את תשומת הלב של הצופה) ולא נותרת אלא המסקנה שצריך לנסוע לביקור.

פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, ביקורת, בריטי, טלוויזיה, נוסטלגיה, צחוקים, קולנוע, קצרים | כתיבת תגובה

יומולדת 90

אם היה בחיים, השחקן צ'רלס ברונסון היה חוגג היום יומולדת 90. ברונסון הוא אחד משחקנים לא רבים ששמם מעלה קונוטציה ז'אנרית, ובעצם ז'אנר ששייך לו, וכל השאר חקיינים – אותו ז'אנר שסרטי "משאלת מוות" שולטים בו. ז'אנר האיש הטוב שהופך נוקם בעקבות עוול נוראי שנעשה לו (=פגיעה אכזרית ביקיריו). האזרח הקטן (אוקיי, או השוטר) שמתאכזב מהמערכת ונאלץ לקחת את החוק לידיים, ועושה זאת בצורה מקצועית וחסרת רחמים.

פניו החתומים וההתנהלות השקטה שמופרעת על ידי התפרצות אלימה הפכו סימן ההיכר של ברונסון, שכיכב בשורה ארוכה של מותחני פעולה שרמתם הירודה משהו של חלק מהם איכשהו לא הצליחה לפגוע במעמדו הכוכבי ובגבורתו הקאלטית. האקשן שנקשר בשמו של השחקן משכיח לעתים את העובדה שברונסון התפרסם בקולנוע קודם במערבונים ובסרטי מלחמה. לפניהם, כרבים מבני דורו, מילא שלל תפקידי אורח טלוויזיוניים (התקשיתי למצוא קטע יוטיובי מ"Have Gun Will Travel"). קשה להימנע מהמילה השחוקה קמעה "קלאסיקות".

ברונסון השתתף בכמה וכמה סרטים מיתולוגיים, שלהביא דוגמה מכל אחד מהם יביא את אורך הפוסט הזה – שגם ככה מתארך יותר מהצפוי, למרות שיש כאן הימנעות מכוונות מפירוט ביוגרפי – לרמות מוגזמות. הוא בלט גם לצדם של כוכבי המסך שזכה לעבוד איתם (לי מרווין וסטיב מקווין, בין רבים וטובים), וזה לא עניין של מה בכך. חובת אזכור: "היו זמנים במערב".

לפעמים גם הופיע אצל ברונסון חוש ההומור הבכל זאת הכרחי.

טוב, לא באמת. זה קצת יותר רציני:

הסרט האהוב עליי עם ברונסון בתפקיד ראשי הוא סרט שאולי לא נחשב קלאסיקה קולנועית גורפת, אבל הוא מחזיק מקום חשוב ברשימות סרטי קצת-יותר-מאקשן/קאלט ועדיין מוכר פחות מדי. "המכונאי" (פרח מזיכרוני איך קראו לו בארץ, כנראה זה דורש הדחקה) הוא סרט פעולה בעל ממד פילוסופי, שבו מתומצתת דמותו הסטואית של ברונסון, המגלם מתנקש מזדקן שלוקח תחת חסותו צעיר נלהב מדי (ג'אן-מייקל וינסנט). למעשה לוקח הרבה זמן מתחילת הסרט עד שהוא בכלל פוצה את פיו. לא שהוא מדבר הרבה אחרי זה. הסרט הוא אחד משיתופי הפעולה של ברונסון עם הבמאי מייקל ווינר.

מחפשים ברונסון אחד ליום (פחות או יותר)?

לא לדאוג. תדמיתו כגבר-גבר (ונוסיף עוד -גבר) נותרה על כנה.

פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, אירועים, יומולדת, ספורט, עצבים, צחוקים, צילום, קולנוע | 3 תגובות

בדיוק מה שהדוקטור רשם

ממש כשהמחסור בדוקטור הגיע לרמה בלתי נסבלת, הועלו ליוטיוב שני הקליפים המופלאים הבאים, שהוכנו לכבוד סיום תקופת דיוויס/גרדנר/טננט והוקרנו במסיבת הפרידה מהם לפני כמעט שנתיים (!). איזה תענוג.

סו מהקייטרינג כבר הוכתרה בתור המלכה.

פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, אירועים, בריטי, הופעה, טלוויזיה, מוזיקה, נוסטלגיה, עיצוב, צחוקים, קליפ, קצרים | עם התגים | 2 תגובות

רובו-קאמבק

החופשה של הבלוג התארכה מעבר לצפוי, אבל הנה החזרה לפעילות. כפי שאולי שמעתם, השבועון "רייטינג" נסגר (המעוניינים לקרוא על כך מוזמנים לטקסטי ההספד שפורסמו ב"גלובס" ובבלוג של מוריס), ואיני כותבת יותר בשום מקום "רשמי". מטבע הדברים לא יעלו כאן ביקורות "רשמיות", אם כי מדי פעם אשפוך על גבי האתר דעות כאלה ואחרות על סרטים חדשים. למשל בפוסט הזה.

לפני כמה שבועות ישבתי בחברת כמעט 300 אנשים צוהלים לשם צפייה בסרט הקאלט "Masters of the Universe" (בעברית הוא הופץ בשם "מלחמות השחקים", שנשכח ובצדק, וידוע בדרך כלל בתור "הי-מן". דולף הוא הצדק!). זה היה בקולנוע האהוב עליי, הפרינס צ'רלס בלונדון, במסגרת רצועת ה"סרטים רעים טובים" שלהם. לפני הסרט הוקרנו הטריילרים של שאר סרטי הרצועה (בהם "הווארד הברווז" ו"פלאש גורדון", שהביא את הקהל לליווי מקהלתי ספונטני מרגש של שירה המפורסם של קווין המופיע בטריילר), וגם ארבעה טריילרי קאלט שנבחרו במיוחד לאירוע על ידי הבחור הזה.

זה אחד מהם:

(צפייה בסרט המלא)

זה שני:

(צפייה בסרט המלא)

זה שלישי:

(עדכון: נחשו איזה סרט היוזר מלמטה החליט להעלות לכבוד ההלואין המתקרב)

אבל זה שזכה לאהדה הגדולה ביותר הוא הטריילר הבא, לסרט הרובוטים-הענקיים-הנלחמים "רובוט ג'וקס" של סטיוארט גורדון:

היוזר היוטיובי הזה העלה לא רק את הסרט הזה, אלא גם שניים משלושה סרטים שאפשר להגיד שבאו בעקבותיו (שניים מהם גם מתהדרים לעתים בתת-כותרת הטרמפיסטית "רובוט ג'וקס 2") – "Robo Warriors" ו"Crash and Burn". הסרט השלישי, "Robot Wars", נמצא גם הוא לצפייה מלאה באתר. יחי הניינטיז.

"רובוט ג'וקס", שמספר על תקופה לא רחוקה שבה קרבות פוליטיים בין שני הכוחות הגדולים בעולם (הרוסים הרעים והאמריקאים הטובים) נסגרים בזירת לוחמה בין רובוטים שבהם נוהגים/שולטים ספורטאים, הוא באמת סרט כיפי. ברור שהוא דבילי, מפגין דמויות שטוחות והיעדר עולם מורכב, צפוי וכיום נראה מיושן מבחינת אפקטים (למען האמת, פחות מהצפוי), אבל כל אלה חלק מקסמו. הוא סרט אקשן עם אנשים עתידניים ורובוטים ענקיים, עלילה מתפתחת, הומור, שחקנים לא איומים ובמאי לא רע בכלל, מה עוד אפשר לבקש.

אני לא באמת יודעת למה רובוטים ענקיים נלחמים זה מגניב. זה פשוט כך (מי אמר "רובוטריקים"?). אפילו כשזה גרוע. ואם זה עשוי טוב, אז בכלל. לכן היו בי ציפיות לסרט "פלדה אמיתית", שעלה בשבוע שעבר על מסכינו. זו לא אשמתי – הוא די שווק לאנשים שחושבים שרובוטים ענקיים נלחמים זה מגניב וסיבה להגיע לקולנוע (גם יו ג'קמן ופסקול מלהיב זה לא מזיק).

סרטו של שון לוי מביא למסך את עלילותיו של צ'רלי קנטון (ג'קמן), מאמן רובוטי אגרוף שהיה מתאגרף בעצמו לפני שהספורט הרובוטי חיסל את הספורט האנושי. בעקבות סיפור של צרות כספיות בסופו של דבר מצטרף אליו לקיץ בנו מקס, שמעולם לא פגש, ויחד הם מנסים לחזור לפסגת הספורט. הסיפור בסרט מפורט יותר, ולמעשה בערך באמצע הסרט קולטים שזה לא סרט על רובוטים עם סיפור התקרבות בין אב לבנו ברקע, אלא דרמה משפחתית על אב ובנו עם רובוטים ברקע, כמובן פלוס הקבלה בין הרובוט פעם לאב ופעם לבן.

הקטעים עם הרובוטים שווים את הצפייה בסרט הזה, שהדרמה הלעוסה שנמרחת בו מונעת ממנו להפוך לבי-מובי להיטי שחלקנו היינו רוצים שיהיה (אם כי במקרה כזה הוא אולי לא היה נעשה בתקציב כזה, עם שמות מוכרים, ואולי בכלל לא מגיע להקרנות פה). הניסיון לקפוץ על כל סוגי הקהל מפיל את הסרט בין הכיסאות. ברור שהיה כאן רצון לשלב דרמה ואקשן, להכניס עומק בין המכות וסיפור אנושי בין המכונות – כלומר שלא יהיה בי-מובי אלא סרט רב רבדים וכיוונים. הסרט מסמן טובות בפתיחה עם מונטאז' מהורהר בליווי להיט של אלכסי מרדוק, העיצוב והצילום מושקעים, אבל התסריט מתבלגן ומזדגזג בהמשך. הקיטש והדיאלוגים המביכים לעתים של הצד הדרמטי לא מאפשרים התלהבות בלב שלם מהסרט כיצירת אקשן (זה בולט במיוחד בסוף, המדגיש את הפספוס ואת ההיסחפות של היוצרים). אבל קטעי הלחימה הרובוטית בכל זאת מוצלחים. יש להם קצב ותנופה, וכבר הזכרתי את הפסקול – היפ הופ בעיקר (כולל שירים חדשים) – שתורם רבות לאנרגיה שמתפזרת לכל עבר, במובן הטוב. מי מבין חובבי הרובוטים שלא יכול לסבול עוד סיפור על אב ובן מנוכרים שמשקמים יחסים שבעצם לא היו קיימים מלכתחילה מוטב לו להתרחק, חבל להרוס. למי שיכול לעמוד בזה או שזה לא מפריע לו במיוחד, מומלץ לצפות ב"פלדה אמיתית" ולנסות לזכור ממנו את הקרבות והאווירה, את הצדדים הטכניים ואת הרצון שעולה ממנו לצפות בכל סרטי אקשן הרובוטים שנעשו אי פעם.

פורסם בקטגוריה VHS, אובססיה וקאלט, אישי, ביקורת, בריטי, מוזיקה, נוסטלגיה, ספורט, עיצוב, צילום, קולנוע, רימייק | כתיבת תגובה

הבלוג בחופשה

פורסם בקטגוריה אירועים, אישי, בריטי, ללא מילים | כתיבת תגובה

מסלול סגור (ביקורת מ"רייטינג")

כש"סקרטריאט" יצא בארה"ב לפני כתשעה חודשים היה נדמה לרגע שהוא עומד להפוך ללהיט ענקי ולאחד הסרטים הבולטים של השנה. כולם דיברו עליו, צפו בו או חיקו אותו. אבל זה באמת היה רגעי. בסופו של דבר הוא לא עשה המון כסף בקופות ולא נהפך למסחטת פרסים ותשבחות. ובצדק. הסרט, מבית היוצר הכל-משפחתי של דיסני, הוא סרט משעמם ועייף שאפילו לא משכיל להיות סרט סטנדרטי של הצלחה נגד כל הסיכויים.

"סקרטריאט", שביים רנדל וואלאס, מספר את סיפור עלייתו, עלייתו ועלייתו של סוס מירוצים שהשיאים שקבע על המסלול לא נשברו עד ימינו. גיבורת הסרט פני צ'נרי (דיאן ליין) היא אישה הנחושה להצליח בעולם הגברי של מירוצי הסוסים בשנות השישים והשבעים. היא יורשת את חוות הסוסים של אביה, שנמצאת בצרות כלכליות קשות ומשיגה במקרה סוס שגדל להיות אצן מדהים. בתמיכתה של עובדת ותיקה נאמנה (מרגו מרטינדייל, שהתקדמה מאז לתפקיד משובח ב"צדק פרטי"), פני שוכרת מאמן עצבני (ג'ון מלקוביץ' בתפקידו הקבוע בשנים האחרונות – זקן ציני ונרגן שנזכר שבכל זאת יש לו לב) כדי שיכין את הסוס המוכשר לתחרויות הגדולות של העונה. באותו זמן היא מתמודדת גם עם משפחתה הקרובה והרחוקה ועם דעות קדומות מכל הכיוונים, ומשמשת שלא ביודעין כחלוצה בפועל של התנועה לשחרור האישה.

קצת משונה ש"סקרטריאט" מתחיל בפרפראזה על איוב (!) ומסתיים בשיר דמוי גוספל, אך הוא דווקא אינו חוטא במטיפנות מעבר למקובל בבית דיסני, שם העלילה צפויה (ולא רק כי היא מבוססת על אירועים שקרו באמת) והערכים מהוגנים וכל אמריקאיים. אבל כפי שהוכיח "סיביסקיט", סיפור אמיתי אחר על אמריקה, סוסים ומירוצים שעובד לקולנוע בצורה לא מבריקה אבל הרבה יותר מהנה, גם סרטים בסגנון מיושן אפשר לעשות בצורה מרגשת וצנועה.

למרות הכל, בכל זאת יצא מהסרט הזה משהו נפלא אחד. בתגובה לבאזז העצום שהיה לסרט עם יציאתו לאקרנים בארה"ב, קרייג פרגוסון, מנחה אחת מתוכניות הלייט נייט המוצלחות ביותר בטלוויזיה, שילב בתוכנית שלו פארודיה על הסוס המפורסם, שכוללת תחפושת סוס (שבתוכה כמובן שני אנשים) שפורץ לפתע לאולפן וסוחף את המנחה, האורחים והקהל ל"ריקוד סקרטריאט" היסטרי. הסוס צץ מדי פעם בתוכניות גם היום. חפשו ביוטיוב, פחות או יותר כל קטע שתיפלו עליו יהיה מוצלח יותר מהסרט.

"סקרטריאט" ("Secretariat"), ארה"ב 2010, 120 דקות

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה