לא הפיתון השביעי

מונטי פייתון נמצאים בשלב בחייהם שבו בעיקר חוגגים ציוני דרך למיניהם, כפי שאפשר לראות בשנים האחרונות. גולת הכותרת של האירועים היתה כנראה הסדרה התיעודית המשובחה "Monty Python – Almost the Truth" מלפני שנתיים, ששודרה בערוץ 8 בשם "מונטי פייטון – כל האמת (כמעט)", שהציגה את ההיסטוריה של החבורה המשוגעת, המשפיעה וההיסטרית מאז ועד כמעט היום. היה להם יומולדת עגול. אז גם היו חגיגות יומולדת עגול אחר לסרטם "Life of Brian", שבעברית נקרא "בריאן כוכב עליון" (על שם ההוא-עם-ישו).

בבי.בי.סי 4, התחנה הקטנה והנישתית ביותר של גוף השידור, שודר לפני כחודשיים סרט שמספר על האירועים שהובילו אל הדיון הטלוויזיוני המפורסם שנעשה במסגרת תוכנית אירוח של הבי.בי.סי, שבה, ב-1979, ביום שישי, 9 בנובמבר דווקא, מייקל פיילין וג'ון קליז עומתו עם בישוף ועם עיתונאי דתי ושמרן (שהיה פעם גם קומיקאי) בשל השערוריות והצנזורה שיצר סרטם הנ"ל עם יציאתו בעולם ולקראת יציאתו (המוגבלת) לאקרנים בבריטניה. הסרט, "Holy Flying Circus", אינו סרט תיעודי או אפילו סרט בדיוני סטנדרטי על האירועים שהובילו לדיון, הדיון עצמו ומה שקרה מיד אחריו. הוא אמנם מספר מה היה, פחות או יותר, אבל הוא משתמש בטכניקות לא סטנדרטיות כדי לספר זאת – טכניקות מונטי פייתוניות, בעצם. בסרט יש שימוש באנימציה, קטעים של התייחסות עצמית חוץ-סרטית ופניות לצופים; שישה שחקנים מגלמים את ששת חברי מונטי פייתון, וכמה מהם מגלמים גם כמה דמויות אחרות (כולל את אשתו ואת אמו של מייקל פיילין, שהוא בעצם כוכב הסרט). דארן בויד מגלם את קליז בצורה מופלאה, אם כי הוא בעצם מחקה את בזיל פולטי ולא את קליז האמיתי (יש קטע בסרט שבו הוא מסביר משהו דומה לצופים); סטיב פאנט נראה בצורה מטרידה כמעט כמו אריק איידל (חוץ מהגובה, נדמה לי); צ'רלס אדוארדס נהדר ממש בתפקיד פיילין. תפקידונים לאלכס מקווין, סטיבן פריי וטום פרייס (שידוע בתור השוטר אנדי מ"טורצ'ווד" ומגלם כאן את מנחה הדיון טים רייס) משעשעים.

את הסרט כתב טוני רוץ', שידוע בעיקר עקב עבודתו עם החבורה של ארמנדו יאנוצ'י בסדרות כמו "The Thick of It", אבל לרוע המזל הוא התחכם יותר מדי עם התסריט שלו. כל ההתייחסויות העצמיות, הרפרנסים החיצוניים לדברים שידועים היום אבל לא היו אז, הצגת הדמויות המרכזיות בעיקר על פי הסטריאוטיפים המפורסמים שלהם (פיילין האיש הכי נחמד בעולם, קליז אנטגוניסט עצבני, איידל רודף בצע) מצחיקים לרוב אבל מסיטים את תשומת הלב מהסיפור האמיתי, המעניין באמת. לזכותו ייאמר שהוא מעולם לא טען שהוא יוצר דוקו על האירועים, אבל הוא קצת עבר את הגבול. קשה להאמין שמישהו שאינו מכיר את עבודת הפייתונים בכלל יבין מה הולך שם (אם כי כמה כאלה כבר היו מבין הצופים, הבריטים לפחות). בכל מקרה, אפשר לראות ביוטיוב את הדיון האמיתי ששודר ולא חסר איפה לקרוא עליו (חלק ממנו גם מופיע בסרטו התיעודי של מרטין סקורסזי על ג'ורג' הריסון, שיוקרן בקרוב מסחרית בארץ, בקטע שבו מסופר על מעורבתו של הריסון בהפקה קולנועית, שהתחילה עם "בריאן"). הדיון כמובן הוליד את הקטע שתמיד אחפש סיבה לפרסם אותו שוב, המערכון המופלא של צוות "Not the 9 O'Clock News" על השערורייה שיצר הסרט (עוד לפני שמישהו בבריטניה ראה אותו בכלל):

אבל למען האמת, כל ההקדמה הנ"ל היא באמת סתם הקדמה ואפילו תירוץ לנושא הפוסט האמיתי – ניל אינס, שחוגג היום יומולדת 67. אינס הוא קומיקאי, מוזיקאי, תסריטאי ועוד הרבה תארים. אחד מהתארים שהוצמדו לו הוא "הפייתון השביעי", על שום עבודתו הרבה עם חברים ממונטי פייתון, וזהו גם השם שניתן לסרט תיעודי עליו, שהוקרן פעמים ספורות בפסטיבלים לפני כשלוש שנים ועדיין נמצא בסטטוס של "אמור לצאת בדי.וי.די".

אינס הוא באמת איש רב פעלים. הוא יצר שירים בהמון ז'אנרים, מערכונים בהמון תוכניות, והמון שילובים של השניים. אחד הקטעים הידועים ביותר שלו נעשה כתגובה לתוכנית המוזיקה "The Old Grey Whistle Test". תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית הציגה הופעות אולפניות של מיטב המוזיקה הלאו-דווקא-מצעדית של התקופה. זו היתה תוכנית משפיעה ונצפית, שהפכה רבים מהמופיעים בה לכוכבי הרגע בעקבות השתתפותם בתוכנית (אחת הדוגמאות הידועות ביותר היא זו). השנה, אגב, חגגה התוכנית 40 להיווצרה, ורדיו בי.בי.סי 2 הקדיש לה סדרה ארוכה – 16 פרקים, אחד לכל עונה – שבה בוב האריס, יוצר הסדרה והמנחה המקורי שלה ושדרן רדיו ותיק, חוזר לימים ההם, מ-1971 עד אמצע שנות השמונים, בעזרת אורחים באולפן, הקלטות מאז וביצועים טריים. הסדרה המרתקת נמצאת במלואה להאזנה באתר התוכנית (באופן יוצא דופן, שכן בדרך כלל תוכניות הרדיו של הבי.בי.סי נמצאות באתר להאזנה חוזרת עד שבוע אחרי השידור). לאינס היתה פינה קבועה של פארודיה על הסדרה שנקראה "The Old Gay Whistle Test", ובה אריק איידל מציג את האמנים הלא סטנדרטיים בחיקוי מדהים של המנחה האריס:

הפינה הנ"ל לקוחה מתוך אחת התוכניות שאינס הגה עבור הבי.בי.סי (בתקופה שבה עוד היה סיכוי לקבל תוכנית לפי תקציר מטורף, אנרגיה ורצון) יחד עם אריק איידל הפייתוני, "Rutland Weekend Television", ששודרה באמצע שנות השבעים. הם כתבו יחד מערכונים ושירים, ובעצם יצרו פארודיות על חדשות ועל שירי התקופה. ההומור והטירוף התזזיתי שבתוכנית גרם לרבים לסמן אותה כממשיכת הדרך של מונטי פייתון, שבאותו זמן עברו להם מהמסך הקטן למסך הגדול.

בספיישל חג המולד של 1975 הגיע אורח מיוחד ל"RWT":

אינס יצר סדרה נוספת שבעצם היתה אוסף משיריו – "The Innes Book of Records" (משחק מילים, כמובן, על "ספר השיאים של גינס") היה גם שם אלבומו השלישי. הגיוון המוזיקלי והיצירתיות נכחו גם כאן.

זהו כנראה שיר הסולו הכי ידוע של אינס:

(העובדה שהוא מזכיר להיט מסוים של להקת אואזיס הובילה לתביעה ולהשמצות הדדיות בפרשה שלא אכנס אליה כאן מעבר לאזכור)

אינס השתתף כהפוגה קומית גם בשעשועונים ובתוכניות אירוח, וזאת מעבר לתוכניות המערכונים שלו. מעבר לשלל מערכוני הטלוויזיה, שהם רבים מספור, הוא ידוע בעיקר בשל שני פועלים מוזיקליים – הבונזו דוג דו-דה בנד (שבה כיכב עם ויויאן סטנשל זצ"ל) והראטלס (עם איידל יבדל"א), להקות שהקשר שלהן לטלוויזיה ולחבורת מונטי פייתון (וגם לביטלס) הדוק.

הבונזואים פעלו במהלך שנות השישים. הם היו להקה ששילבה ז'אנרים מוזיקליים והרבה הומור ליצירת שירים, ובכן, הומוריסטיים וחוצי ז'אנרים. הם זכו לתהילה טלוויזיונית מסוימת כשהופיעו כלהקת הבית של התוכנית הקומית לילדים (או למבוגרים חובבי פסיכדליה) "Do Not Adjust Your Set" בסוף שנות השישים.

לא לגמרי חומרים לילדים.

בתוכנית הזו, ששודרה ברשת ITV, עבדו בין השאר מייקל פיילין, טרי ג'ונס, אריק איידל וטרי גיליאם (על האנימציה), שמאוחר יותר עברו לבי.בי.סי עם המונטי פייתון שלהם.

(השיר הנ"ל הופק בשיתוף פול מקרטני)

ביוטיוב לא מצאתי, אבל הנה לינק לאחד השירים החביבים עליי של הבונזואים.

הבונזואים (ששמם קוצר ושונה עוד כמה פעמים) עברו מג'אז לרוק והיו מוזיקאים רציניים לגמרי, בניגוד אולי לאווירת התוכנית שבה השתתפו ובכלל לאווירת הפוסט הזה. ההומור שלהם היה אינטליגנטי ומטורף כאחד, ומשחקי מילים היו חביבים עליהם. ואולי כמו אינס עצמו, הם קצת פוספסו מבחינת הערכה על ידי הציבור הרחב.

ג'ון קליז עזב את "הקרקס המעופף של מונטי פייתון" לפני עונתה האחרונה של הסדרה (1974), וניל אינס הצטרף אליה ככותב, מופיע ומוזיקאי במשרה מלאה (הוא היחיד שכתב לקבוצה חומרים מלבד ששת חבריה ודגלאס אדמס). הקשר שלו עם הפייתונים התהדק, ובייחוד עם אריק איידל. אחרי סיום "הקרקס", כאמור, איידל ואינס עברו לעבוד על "ראטלנד וויקאנד טלוויז'ן", ושם נוצרה הלהקה המפורסמת השנייה – הראטלס.

הראטלס (שעיקר פעילותם היה במחצית השנייה של שנות השבעים) היו פארודיה על הביטלס – כל אחד מחבריה מילא משבצת של חבר ביטלס, והם כתבו שירים מקוריים שהיו פאסטיש של שירים ספציפיים של הביטלס (הם הצליחו להתחמק מתביעת הפרת זכויות). מה שהחל כמחווה/פארודיה בתוכנית טלוויזיה התפתח לאלבומים, מסע הופעות וגם סרטים – המוקומנטרי "All You Need Is Cash" (שמוכר גם בתור "הראטלס" ו"סרט הראטלס"), שהוא כמובן פארודיה על סרטי הביטלס, הקדים את "ספיינל טאפ" המפורסם.

בניגוד להרבה יצירות פארודיות, לחברי הראטלס באמת היה גם כישרון מוזיקלי, ואיכשהו יצאה להם מוזיקה לא רעה בעצמם, אפילו כשהם הפסיקו לחקות את הביטלס. אבל מה לעשות, הם בעיקר מצחיקים.

אינס המשיך מדי פעם לעבוד עם חברי מונטי פייתון; עוד לפני "RWT" הוא כתב שירים ל"מונטי פייתון והגביע הקדוש" והופיע בתפקידים קטנים בסרט. הוא המשיך ליצור מוזיקלית וטלוויזיונית, הופיע, הלחין, הנחה וכתב לשלל פרויקטים.

לפני שלושה חודשים התקיים ב-BFI ערב מחווה לאינס במסגרת ה"Flipside" שלהם, שמוקדשת ליצירות אלטרנטיביות מכל הסוגים. אחרי כשעה וחצי של הקרנות שלל קטעים מהקריירה הענפה של אינס, כולל בעיקר דברים נדירים, עלה מושא הערב אל הבמה לשיחה על עבודתו. וידיאו (חלקי) מאותו ערב תוכלו לראות כאן, באתר של ה-BFI (המראיינים הם אוצרי המסגרת, שניהם עובדי ארכיון המוסד, וכן, אחד מהם באמת יצא היישר משנות השבעים).

אינס הוא איש מצחיק מאוד שלא מתייחס לעבודתו כמתת אל לאנושות, וכלל לא מחבב את התואר "הפייתון השביעי", שלדידו אם היה כזה בכלל הוא אמור להיות ברשותה של קרול קליבלנד, המופיעה הקבועה עם הפייתונים ב"קרקס המעופף". הקריירה שלו, למרות הקשר לפייתונים ולביטלס, בכל זאת מדברת גם בעד עצמה.