וכולם יחד (ביקורת מ"רייטינג")

הביקורת שלי על "מסיבת רווקות" עלתה לרשת כאן.

"בגינרס" (עוד צל"ש בתחום הענקת השמות המתורגמים מוענק בזאת למפיצים הישראלים) הוא אחד מהסרטים הנדירים האלה שיוצרים פילוג קיצוני בקהל. או שהצופה מתחבר אליו ומרגיש שהוא ממש מדבר אליו אישית, או שהוא מתייאש במהרה ולא מבין מה רוצים ממנו. מי שמתחבר אליו יזכה לסרט מיוחד ושובה שמציג תמונה של קשת הרגשות האנושיים.

בסרט, שכתב (חלק מהעלילה אוטוביוגרפי) וביים מייק מילס, אוליבר (יואן מקגרגור המקסים) זוכה להודעה דרמטית של יציאה מהארון מפי אביו בן ה־75 (כריסטופר פלאמר). האב מוצא בן זוג צעיר (גוראן וישניץ) ומתחיל לחיות חיים חדשים. זמן לא רב לאחר מכן מתגלה אצל האב סרטן סופני. אחרי פטירתו של האב פוגש אוליבר את אנה (מלאני לורן) ומפתח איתה קשר אהבה מהוסס. כל ההתרחשויות האלה קורות בדקות הראשונות של הסרט, ולאחר מכן הסרט משחזר את שקרה בין לבין. לא רק בצורה לא ליניארית, אלא גם בצורה כללית לא סטנדרטית, שלא לומר משונה. הסרט מתיימר, ולרוב גם מצליח, להציג מבט קצת שונה על החיים – לא כתקציר ביוגרפי של "האירועים הגדולים", אלא אוסף של רגעים קטנים, רגשות עזים, מועקות מתמשכות והפתעות משמחות.

הבחירה של מילס להעביר את הסיפור הזה באמצעים יצירתיים יוצאי דופן (האיורים של אוליבר, הכלב של אביו שהוא מאמץ ומתקשר איתו, השיחות המתחמקות והלא קשורות שהוא מנהל במקום שיחות ישירות כנהוג בדרמות) אולי תרתיע צופים מסוימים, אבל למעשה הוא פוגע בדיוק בנקודה הנכונה עם אבחנות מדויקות, כניסה הדרגתית ללב וייצוג נהדר של תקווה, מלנכוליה, היחס לחיים ולמוות ושאר אבני הבנייה של הנפש. "בגינרס" הוא פנינה שמראה איך הכל משתנה אבל גם שום דבר לא משתנה, ובתווך נמצא כל מה שעובר על בני האדם.

"בגינרס" ("Beginners"), ארה"ב 2010, 105 דקות