"ג'יין אייר", ספרה של שרלוט ברונטה, הוא אחת היצירות המעובדות ביותר לסוגי מדיה אחרים – בעיקר לקולנוע ולטלוויזיה (שם בולטת כמובן המיני סדרה הבריטית מאמצע שנות השמונים, שממנה זוכרים בעיקר את טימותי דלטון). הבמאי קארי פוקונאגה והתסריטאית מוירה בופיני מביאים את גרסתם לסיפור בסרט שמנסה להביא משהו חדש לדמות המוכרת ולאירועים שעיצבו אותה.
ג'יין אייר (מיה ושיקובסקה, "אליס בארץ הפלאות") היא יתומה שמטופלת על ידי דודתה האכזרית ולאחר מכן נשלחת לפנימייה קשוחה. בבגרותה היא הופכת לאחר מכן לאומנת באחוזה השייכת לאדון רוצ'סטר (מייקל פאסבנדר, שמופיע עכשיו גם ב"אקס־מן: ההתחלה"), שסוחב אחריו סוד מעברו, ובסופו של דבר מגיעה לביתם של המיסיונר סינג'ן ריברס (ג'יימי בל) ואחיותיו.
יוצרי הסרט ניסו, כאמור, לעצב את סרטם בדרך חדשנית משהו לעומת גרסאות קודמות. הם בחרו, קודם כל, לספר את הסיפור בצורה לא ליניארית, כך שאנו נתקלים קודם בג'יין הבוגרת ורק אחר כך חוזרים לילדותה. השינוי הזה בדרך הסיפור יוצר רצף מקוטע של אירועים, שאולי מצניע חלקים שקוצצו מהמקור המלא, אבל לא כל כך יוצרים הקבלה בין האירועים הסמוכים כפי שאולי הייתה הכוונה. הם גם היו מודעים לכובד משקלם של השחקנים הקודמים שגילמו את הדמויות המפורסמות, ובחרו בחוכמה את הליהוק הפעם. פאסבנדר נושא איזשהו קסם נפיץ, אבל הדמות מחווירה מול ג'יין, שבעיבוד זה היא לחלוטין מרכז הסיפור. ושיקובסקה נהדרת בתפקיד, ומיטיבה לתאר הן את הפשטות של ג'יין והן את מורכבותה הפנימית – ברגש, בתפיסה הדתית וביחסה לסובבים אותה ולעולם. הגרסה הזו אישית יותר, צנועה יותר, נעדרת פאתוס. "ג'יין אייר" של 2011 נוקט שפה ספרותית במיוחד, אבל נדמה מודרני. למרות שמוצגים בו מצבים שכביכול פסו מהעולם, התחושה עכשווית יותר ומזמינה השוואות למצבים אישיים וחברתיים מורכבים של ימינו. ולמרות נטיית העלילה, המלודרמה כמעט חסרה כאן – השיאים הדרמטיים לעתים שקטים מדי, מאופקים מדי.
אבל הנופים החורפיים, האפרוריים, המצולמים להפליא, של הטבע האנגלי, כה מנוגדים לפאר המזויף של האצולה, ותחושותיה של ג'יין (ואפילו אלה של רוצ'סטר) פורצות מתוך הקור כדי להפוך את הקשר בינה לסביבתה לרוגש ורועש. דווקא סוף הסרט, הנמהר וממהר לקו הסיום, בוגד בתשוקה שהצטברה עד אליו, ומשאיר טעם של החמצה. עד אז היה זה עיבוד יוצא דופן לסיפור שהוא עדיין רלוונטי.
"ג'יין אייר" ("Jane Eyre"), ארה"ב־בריטניה 2011, 120 דקות
זה לא בלוג סוגסטיבי 