מלחמה עכשיו (ביקורת די.וי.די מ"רייטינג")

מלחמה היא נושא שתמיד סקרן יוצרי סרטים תיעודיים, וודאי שזהו המצב בשנים האחרונות, שבהן ארה"ב ובנות בריתה מנהלות כמה חזיתות במקביל בחסות המטרה העליונה של הלוחמה בטרור. שניים מהסרטים הבולטים בתקופה זו ניתנים כעת להשגה בדי.וי.די.

"רסטרפו" של סבסטיאן יונגר, סופר ויוצר תיעודי אמריקאי, וטים התרינגטון, צלם עיתונות בריטי, עוקב אחרי יחידה אמריקאית הנלחמת בטאליבן בלב העמק הקטלני ביותר בהרי אפגניסטן; "ארמדילו" של יאנוש מץ עוקב אחרי יחידה דנית שנלחמת אף היא באפגניסטן. הדמיון והשוני בין שני הסרטים האלה מאפשרים להתייחס אליהם כיצירות משלימות. בשני הסרטים, ששמם לקוח מהמוצב שבו הם מתרכזים, הבמאים/צלמים עוקבים אחרי החיילים בשטח, כולל בזמן לחימה עזה, ובבסיסם. אלה סיטואציות המוכרות לישראלים רבים וכן מההיסטוריה המודרנית האמריקאית – צעירים שמושלכים ללוחמה עזה, שמאבדים חברים, שמתגעגעים הביתה אך לא יודעים מה מצפה להם אחרי השירות, שמפתחים אחווה יוצאת דופן.

אך למרות ששני הסרטים יצאו לאקרנים בערך באותו זמן, "רסטרפו" צולם ברובו ב־2007 ו"ארמדילו" ב־2009. גם הסגנון הקולנועי שלהם שונה – ב"רסטרפו" צילומי השטח טריים ועירומים יותר, אך ביניהם מופיעים ראיונות שנעשו בשלב מאוחר יותר עם כמה מהחיילים המשתתפים. ב"ארמדילו" הצילומים מלוטשים יותר, אך הוא מוגבל כמעט לחלוטין לצילומים מהשטח. הסרט האמריקאי זכה לתהודה לא קטנה במולדתו והיה מועמד בתחילת השנה לאוסקר לסרט התיעודי; הסרט הדני זכה לתהודה רבה בארצו, גם מכיוון שקמה צעקה גדולה על אירוע של וידוא הריגה כביכול המתרחש במהלכו. כל אלה מביאים את שני הסרטים להיתפס כמעין רצף – "רסטרפו" מוקדם יותר ומביע יותר אמונה בהצלחת המשימה, "ארמדילו" מאוחר יותר ומבטא יותר את המרמור וההתפכחות מאשליות, לאו דווקא של החיילים אלא של האזרחים במולדתם, ואת האופן שבו החיילים הופכים למכונות לחימה שהמטרה הגדולה פחות מדברת אליהם.

שני הסרטים כוללים רגעים קשים לצפייה, עוצמתיים ומטלטלים, וכמו יצירות תעודה רבות העוסקות בנושאים מלחמתיים, הם מעוררים את התחושות הנפוצות העולות מיצירות אלה: הם מעוררים סימפטיה רבה לחיילים, שכאינדיבידואלים הלב יוצא אליהם ואי אפשר להימנע מלקוות שהם ייצאו מהקרבות שלמים בגוף ובנפש; הם מייאשים עקב ההרגשה הגורפת של חוסר התוחלת של המבצעים ושל הלחימה; והם מייצרים חשש והערכה כלפי יוצרי הסרטים, עיתונאים וקולנוענים שמסכנים חייהם כדי לנסות להביא לקהל הרחב את פניה האמיתיים, המורכבים, של הלוחמה המודרנית (גם אם מצד ספציפי של הסכסוך).

התחושות האלה מקבלות משנה תוקף לנוכח שני אירועים טריים, שכמובן התרחשו הרבה אחרי הצילומים, ושגורמים להדגשה מיוחדת של חוסר המשמעות בלחימה ושל תחושת המוות המצפה מאחורי כל פנייה. האחד הוא הריגתו של אוסמה בן לאדן בידי הצבא האמריקאי באחוזה בפקיסטן ולא בהרי אפגניסטן – דבר שלא בטוח שבכלל יחיש את קצה של המלחמה הארוכה הזו; והשני, שהתרחש זמן קצר לפני כן, אירוע שהיכה בעוז בקהילת עיתונות החדשות העולמית – התריגנטון נהרג, יחד עם צלם עיתונות נוסף, בעת שתיעד את פעולות המורדים בלוב.

"רסטרפו" ("Restrepo"), ארה"ב 2010, 93 דקות

"ארמדילו" ("Armadillo"), דנמרק 2010, 105 דקות

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, בריטי, די.וי.די, חדשות, עיצוב, פורסם במקום אחר, צילום, קולנוע, תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s