דיווחים חיים, כלומר ההיילייטס, צויצו על ידי יאיר רוה בטוויטר (כאן) וגם על ידי אהודק (כאן), אז אני לא מרגישה צורך לחזור עליהם סתם. אפשר לראות את הפאנל כולו כאן:
באותו יוזר אפשר גם לצפות בסקירה של נחמן אינגבר על עבודתם של האחים, וגם בהקדמה ה… אה… הזויה מטעם נציג הנהלת האוניברסיטה (אולי עדיף שלא).
נהניתי מיום העיון, שהתקיים כידוע באוניברסיטת תל אביב בעקבות הענקת פרס דן דוד לאחים כהן. אני מעריצה את הצמד כבר הרבה שנים, ורוב ההנאה מאירוע כזה נובעת מהרגעים הקטנים, האנקדוטות שיוצאות ולא נטחנו עדיין בראיונות, ומלראות אותם מול הפרצוף, בזמן אמת, על התגובות, שפת הגוף והרגעים שבדרך כלל חותכים החוצה כי הם "מבזבזים זמן". כן, ברור שהיו שאלות מביכות. זה מחויב המציאות באירועים כאלה (והיו כאלו גם במסיבת העיתונאים אתמול, שכללה כביכול רק אנשים מקצועיים ולא אנשים מהקהל הרחב, מה שרק הופך שאלות מביכות למביכות יותר). אבל היו שאלות מעניינות, גם מהקהל וגם מאנשי הפאנל. ומה שבעיקר מעניין הוא כמובן התשובות. ג'ואל ואית'ן עונים ברצינות לשאלות ששואלים אותם. יצא להם שם של מרואיינים קצת משעממים – לא סנובים או אנטי – וזאת בשל תפיסת העולם שלהם. אין להם כל כך הרבה להגיד על הסרטים שלהם, לא כי הם לא אוהבים להסביר או הם חושבים שלא יאה להם לפרט. באמת אין להם מה לספר, כי הם כותבים סיפור שבא להם לכתוב וזהו. הם לא מנתחים, מכניסים אמירות ודעות או מחפשים להעביר מסר. יש להם סיפור, יש להם דמויות שמשרתות אותו, שחקנים שמגלמים אותן ואנשי צוות קבועים (צפו בפאנל הנ"ל בתשובה שלהם על ההבדלים בין הצלמים שלהם, דיקינס וזוננפלד, וכן בהסבר על המוזיקה בסרטיהם, בתגובה לשאלה מהקהל לקראת הסוף). הם לא אוהבים שמכריחים אותם לנתח – זה תפקידם של אחרים, וזה באמת לא מושך אותם או אפילו מעסיק אותם. הם עוברים כאנשים כנים, צנועים ודי מקסימים. שעדיין מצליחים – לשמחתם וקצת להפתעתם – לעשות מה שהם רוצים.
אגב, לא דיברו הרבה על הוליווד ובכלל לא על הקהל, היחס שלהם אליו או שלו אליהם. והוקל לי כשמישהו שאל את ג'ואל מה קרה לרגל שלו, כי גם אני תהיתי (ולפי התגובה לשאלה, לא הייתי היחידה. התשובה היא, אגב, תאונה עם קטנוע).
אז בסוף יצאתי מיום העיון כשאני אוהבת את האחים הגאונים האלה אפילו יותר מקודם.
זה לא בלוג סוגסטיבי 