ליצן עצוב (ביקורת מ"רייטינג")

כמו עשורים קודמים לפניהם, הניינטיז עושים קאמבק, ובייחוד השבוע, כשיצאו לקולנוע אצלנו שני סרטים אירופיים שמתרחשים בתחילת שנות התשעים. "ברוכים הבאים למכס" של דני בון (הסרט נקרא במקור "אין מה להצהיר"; לא להתבלבל עם סרטו הקודם של בון, "ברוכים הבאים לצפון") הוא קומדיה טובת לב ומשעשעת על היריבות המפורסמת בין הצרפתים והבלגים, כפי שהיא מתבטאת בעיירת גבול שעומדת בפני שינוי היסטורי – ביטול עמדות המכס בעקבות התקדמות החלת האיחוד האירופי.

"קרקס קולומביה", סרטו של דניס טנוביץ' (שסרטו "שטח הפקר" מ־2001 זכה באוסקר לסרט הזר), הוא קומדיה מיושנת ודלה על היריבות המפורסמת בין הפלגים האתניים השונים ביוגוסלביה, כפי שהיא מתבטאת בעיירה קטנה שעומדת בפני שינוי היסטורי. לא מלחמה (טוב, גם זה, אבל אחר כך), אלא שובו לכפר, אחרי היעדרות של 20 שנה, של דיווקו בונטיץ' (מיקי מנוילוביץ', שנראה לאחרונה על מסכינו ב"העולם גדול והישועה מעבר לפינה", שיש לו לא מעט מן המשותף עם סרטו של טנוביץ'). דיווקו ברח מיוגוסלביה מפחד המשטר הקומוניסטי, ולאחר נפילתו הוא חוזר לכפר כמו מלך – עשיר אחרי שני עשורים בגרמניה ומלווה באזרה, בת זוג צעירה ויפהפייה (ילנה סטופליאנין), ובהתנהגות שמתאימה יותר לשלטון שממנו ברח. מיד עם הגיעו הוא זורק מביתם את אשתו לוציה (מירה פורלן) ובנו מרטין (בוריס לר), שלא שמעו ממנו מאז נמלט, ובהמשך משתלט בהדרגה על הכפר. רק דבר אחד מעיב עליו: חתולו האהוב ברח מהבית. בעוד אנשי הכפר מחפשים אחרי החתול (בשביל לקבל את הפרס שהוצע), אזרה ומרטין מבלים זמן רב יחד, המתחים גואים והמלחמה מתקרבת.

טנוביץ' מנסה לשלב בסרטו סיפור קומי צפוי, נטיות סלפסטיקיות והתרחשויות היסטוריות הרות גורל, אבל השילוב לא עובד טוב. במהלך כל הסרט אורבת לצופה תחושה שהסיפור הוא תירוץ לאזכור נושאים כבדים ולהפך. אפילו מנוילוביץ', הכה חינני בדרך כלל, נראה כאילו בא לדפוק קופה, והעצלנות שדמותו לוקה בה מעייפת גם את שאר האלמנטים בסרט. איפשהו בפנים מסתתרת אלגוריה על דעות קדומות, מלחמה ושלום ואהבה, אבל קשה להקשיב לה. "קרקס קולומביה" לא רק מתרחש לפני 20 שנה – נדמה שגם רבות מהבדיחות שבו הגיעו משם. מחיבור של בדיחות שלא שמעתם שנים (וכבר אז הן בדרך כלל לא היו מצחיקות), עיצוב דמויות לוקה בחסר, עלילה משומשת (ספוילר: כולנו בני אדם) וסוף מזויף מתקבלת קומדיה חסרת עוקץ, נעדרת ממד אירוני חד או אפילו נוסטלגיה, ובקיצור – חלשה.

"קרקס קולומביה" ("Cirkus Columbia"), בוסניה והרצגובינה 2010, 113 דקות


מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, נוסטלגיה, עצבים, פורסם במקום אחר, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s