סרטה הארוך הראשון של קליאו ברנרד, "The Arbor", שיצא לאחרונה בדי.וי.די אחרי סבב פסטיבלים וכמה פרסים חשובים, משתייך לקבוצה הגדלה של סרטים שנעים על הגבול שבין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי, ומוסיף עוד דוגמה לדיון הבוער בהגדרות ז'אנריות.
בהגדרה כללית, הסרט מגולל את סיפורה של המחזאית אנדריאה דנבאר, שחיה בשיכון עני וגזעני בעיר ברדפורד שבצפון אנגליה שהיה מכונה The Arbor. בגיל 15 היא פרסמה מחזה אוטוביוגרפי בשם זה, שנחטף להצגות בלונדון, ומאוחר יותר היא כתבה את יצירתה המפורסמת ביותר (שגם עובדה לקולנוע) – "ריטה, סו ובוב גם הוא". דנבאר הייתה מאוד יוצאת דופן בנוף התיאטרוני. צעירה חסרת השכלה שנחשבה פתאום לקולו של דור חדש אחרי שהגיעה לתיאטרון מרכזי, אם חד הורית לשלושה ילדים משלושה גברים שונים, שהפכה בהדרגה לשתיינית כבדה ונפטרה בשנת 90', בגיל 29 בלבד, מדימום במוח. בתה הבכורה, לוריין, הייתה כבת 10 באותו זמן, והסרט מתמקד לא רק באנדריאה אלא ככל שהוא מתקדם הוא חושף עוד ועוד מחייה הקשים אף יותר של לוריין, יחסיה הסבוכים עם אמה והטרגדיות שבהן הייתה מעורבת בעצמה.
כל זאת נדמה כחומרים מצוינים לסרט תיעודי סטנדרטי, אך ברנרד בחרה בדרך אחרת. היא קיימה ראיונות מפורטים עם בני משפחת דנבאר ועם שכנים שלהם מאותו שיכון שהתפרסם דרך יצירתה של המחזאית, והם משמשים פסקול לסרט. אך מי שמקריין אותם מול המצלמה הם שחקנים, שעושים ליפ־סינק לראיונות המוקלטים. בסרט משולבים גם קטעים מסרט תיעודי בריטי שנעשה על אנדריאה בסוף שנות השמונים, והסיפורים המציאותיים מתערבבים בטקסטים הריאליסטיים שהיא פרסמה.
למרות הסיפור המרתק, הנחשף בהדרגה על מורכבותו והכאב הרב שכרוך בו, סגנון הסרט דווקא פוגע באפקטיביות שלו. הצד התיעודי שלו מוחלש עקב העובדה הבולטת שהמציגים הם שחקנים (וחלקם מוכרים למדי), והצד הדרמטי שלו – שכולל גם הצגה בלוקיישן של חלקים מהמחזה שנתן את שמו לסרט – היה עובד טוב יותר אם היה מדובר בדרמה פשוטה ולא בטקסט רב שכבתי. עם זאת, עדיין מדובר בסיפור מרתק ובסגנון קולנועי שמעלה דיון במהות הקולנוע התיעודי וכן בשונה ובמשותף בין טקסט אוטוביוגרפי – סרט או מחזה – לחיים האמיתיים.
"The Arbor", בריטניה 2010, 90 דקות
להלן לינקים לעוד כמה ביקורות שלי, שעלו לנרג':
זה לא בלוג סוגסטיבי 