סמבה? סתמ-בה! (ביקורת מ"רייטינג")

יש מקור, אין מקוריות

בשנים האחרונות התרגלנו לקבל סרטי אנימציה מושקעים ומוצלחים, שמכילים הברקות, שכל ולב, ושפונים גם לקהל צעיר וגם לקהל מבוגר. אפשר להאשים סרטים נפלאים כמו "צעצוע של סיפור 3", "רנגו" ו"הדרקון הראשון שלי" בהעלאת רף הציפיות בהיכנסנו לסרט אנימציה. זה לא שאין מקום לסרטים שאינם יצירות מופת, אבל למדנו לקוות לקצת השקעה סיפורית. בסרט החדש "ריו" הבינוניות חוגגת עד כדי כך שזה אפילו משעמם.

בלו (בקולו של ג'סי אייזנברג) הוא תוכי שהגיע בדרך עקלקלה למינסוטה המושלגת. שם מגדלת אותו לינדה (לסלי מאן) להיות תוכי מבוית, כל כך מבוית שהוא יודע להשתמש במכשירי חשמל ולהכין לעצמו אוכל אבל לא יודע לעוף. יום אחד מגיע צעיר ברזילאי אל חנות הספרים שלינדה מנהלת ומספר לה שבלו הוא הזכר האחרון מסוגו, ושעליהם לטוס לריו כדי לזווג אותו עם הנקבה האחרונה מסוגה במטרה להציל את המין מהכחדה. כשבלו פוגש את ג'ול (אן התאוויי) הנחושה, הוא כמובן נרתע ואז מתאהב. הצמד נחטף על ידי מבריחי ציפורים, מה שקצת מפריע לתוכניות החופש של ג'ול ולתוכניות של בלו לשוב אל לינדה. ברקע – ההכנות לקרנבל המפורסם של ריו.

הסרט הוא מעין קומדיה רומנטית מוזיקלית שכמעט כלום לא עובד בה כמו שצריך. כבר ראינו הכל בעבר. השילוב בין חיות לבני אדם מקרטע. האנימציה מוכרת מאוד למרות שמככב בה יצור שסוגו טרם נטחן בסרטי אנימציית החיות הפופולריים. המוזיקה, שעליה אחראי המוזיקאי הברזילאי הוותיק סרג'יו מנדס, כוללת בעיקר מוזיקת סמבה חסרת ייחוד (ואתם יכולים לנחש לבד אילו שירים – אלה שאתם מכירים גם אם אתם בורים לחלוטין במוזיקה ברזילאית), כמה חבל. שירי הסרט המקוריים נשמעים כמו כל דבר שמתנגן במצעדים, וזאת מלבד שיר מעולה אחד שמופיע יחסית בתחילת הסרט, שבו נייג'ל, התוכי הרשע של הסרט, פוצח בחריזה שנונה (מדבב אותו ג'מיין קלמנט המבריק מצמד פלייט אוף דה קונקורדס, והשיר הזה יכול היה להיכנס לרפרטואר שלהם). כנראה גם יחצני האולפנים עלו על כך שמדובר בקטע המוצלח ביותר בסרט, מאחר שבצעד שיווקי חכם הוא הועלה במלואו ליוטיוב לפני יציאת "ריו" לאקרנים. בכלל, דמויות המשנה הן הצד החזק של הסרט יחד עם האנימציה היפה של נופי העיר וחופיה. ג'יימי פוקס וויל.איי.אם עושים את המקסימום מהשורות שניתנו בפיהם, והופעות אורח של כמה דמויות מפורסמות מכניסות קצת שנינות לשיחה הדלוחה.

כי מה שבאמת מפריע ב"ריו" הוא לא קלישאות המוזיקה או עיצוב החיות, אלא הדיאלוגים. אוסף משפטים טחונים ופתגמים מאוסים (בווריאציות על ציפורים. או קופים. או ציפורים וקופים) מאפשר לצופה שאינו טירון לנחש מה יהיה המשפט הבא, ואין הרבה דברים שפוגעים יותר בזרימה של סרט ובהנאה ממנו. זה אמור להיות פרויקט שקרוב ללבו של קרלוס סלדניה, במאי הסרט שמוצאו ברזילאי (הוא ביים לפני כן את סרטי "עידן הקרח"), ולכן כה מתמיה שהוא ממש נעדר מגע אישי. אולי אם הוא לא היה מפקיד את מלאכת כתיבת התסריט בידיו של דון ריימר, שעיקר הכרתו מגיע מסרטי "ביג מאמא" הנוראיים, הייתה מתקבלת יצירה בעלת פקטור הנאה מספק. אבל "ריו" כל כך גנרי שהוא נשכח ומפוספס לגמרי. כבר לא מספיקים לנו יכולת ציור (ממוחשבת) וכוכבים שיודעים לדבב. אם לא משקיעים בסיפור ובתסריט, זה פשוט לא יתרומם.

"ריו" ("Rio"), ארה"ב 2011, 96 דקות

בונוס לקוראי הבלוג:


מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנימציה, ביקורת, מוזיקה, פורסם במקום אחר, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s