יש לנו פיצוח (ביקורת מ"רייטינג")

דנקן ג'ונס פרץ לתודעת עולם הקולנוע עם סרט הבכורה הנהדר שלו, "ירח" מ־2009, שנחשב לאחד מסרטי המד"ב הבולטים של השנים האחרונות, וזכה לפופולריות ולהערכה רבה בעיקר בפסטיבלי קולנוע (הסרט, שלא במפתיע, לא הופץ מסחרית בארץ). סרטו השני, "קוד מקור", שיצא אצלנו בשקט יחסי באותו זמן שהופץ בארה"ב ובבריטניה, מדינת מוצאו של ג'ונס, זכה לכבוד ולעול של משא ציפיות כבד. וג'ונס והתסריטאי הדי טירון שלו, בן ריפלי, לא מאכזבים.

ג'ייק ג'ילנהול מככב בסרט בתור קולטר סטיבנס, קצין אמריקאי המשרת באפגניסטן, שמתעורר להפתעתו ברכבת עמוסת נוסעים בלא שהוא זוכר איך הגיע לשם או מי היא האישה היפה שיושבת מולו (מישל מונהאן) וחושבת שהוא מישהו אחר. אחרי שמונה דקות הרכבת מתפוצצת וסטיבנס מתעורר בתא טייס חשוך. שם משוחחת איתו, דרך מסך, קצינה בשם גודווין (ורה פרמיגה מ"תלוי באוויר"), והיא מסבירה לו שהוא חלק מניסוי צבאי סודי שבמסגרתו הוא חוזר שוב ושוב לאותן שמונה דקות כדי לגלות מי פוצץ את הרכבת. סטיבנס, בסגנון סדרת הקאלט "זינוק לאתמול" (יש בסרט גם מחווה מקסימה לסדרת הקאלט, שעדיף לא לחשוף אותה כאן), נכנס לגופו של נוסע שהיה על הרכבת וצריך בכל פעם להשלים את פערי המידע שלו בדרך למטרתו. וזו, כמו שאומרים, רק ההתחלה.

החזרות על שמונה הדקות והמידע המצטבר במהלכן מזכיר מאוד את הקלאסיקה המודרנית הקומית "לקום אתמול בבוקר" (שבה ביל מאריי חי שוב ושוב את אותו יום), אבל מדובר בסרטים שונים מאוד. "קוד מקור" הוא מותחן אקשן משובח, והבסיס המד"בי שלו הוא רקע ולא מרכז הסיפור. זהו מד"ב שקורה עכשיו, בימינו, והפן הריאליסטי שלו יוצר את רוב העניין והרגש בסרט. ג'ונס עשה בחוכמה כשבחר לביים סרט ששונה מאוד מ"ירח". הוא יותר מיינסטרימי והרבה פחות הגותי ואקזיסטנציאליסטי, אבל מחזק את מעמדו של ג'ונס כבמאי משקיען שעוסק בחומרים מעניינים. כך "קוד מקור" נהנה בעצם מכל העולמות. הוא חכם אבל לא מתחכם או מנסה להעמיד פנים שהוא יותר ממה שהוא; הוא לא מתוחכם מדי וגם לא מתעקש להסביר את עצמו – זה פאזל, לא שיעור פיזיקה, התיאוריה שעומדת מאחורי הניסויים לא ממש משנה וסביר שהקשר שלה למציאות שלנו מקרי בהחלט – אבל הוא נשען על רעיונות מעוררי מחשבה; והוא מהנה מאוד, אחד הסרטים הכי כיפיים בסביבה, מצולם נפלא, משתמש במוזיקה בצורה מושכלת ומכוון לקהל רחב הרבה יותר מהארדקור חובבי המד"ב.

אבל כל היתרונות האלה לא הספיקו ליוצרי הסרט. "קוד מקור" ממשיך אחרי הפתרון כביכול של התעלומה שבמרכזו אל מחוזות אחרים, שמוסיפים כמה נדבכים של התרחשויות ואפשרויות ופותחים פתח לדיון עמוק יותר בכל מה שקרה לפני כן. כמו גיבורו במשימה שהוטלה עליו, הסרט מספיק הרבה בזמן קצר, ויש לו במה להתגאות.

"קוד מקור" ("Source Code"), ארה"ב 2011, 93 דקות


בונוס לקוראי הבלוג

השבוע יצאו לאקרנים בארץ גם "127 שעות" ו"יללה", שכתבתי עליהם כאן או כאן (הכותרות כבר פחות מתאימות), שני סרטים שהמפיצים די התעללו בהם, שניהם בכיכובו של ג'יימס פרנקו. "127 שעות", כזכור, נגנז על ידי מפיציו בצעד מטופש, ומפיצים אחרים קנו מהם את הזכויות והוציאו אותו לאקרנים בעצמם. לא במקרה אותם מפיצים חדשים הואילו בטובם להוציא גם את "יללה" באותו שבוע. אחרת הם לא היו מוציאים אותו כלל. ואולי היה עדיף שכך, שכן "יללה" מוקרן אך ורק פעם אחת ביום – בשעות אחר הצהריים המוקדמות – ורק בקולנוע שבמוזיאון תל אביב. הקרנה אחת ביום בקולנוע אחד בארץ, וזה נקרא יציאה להקרנות מסחריות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, ביקורת, ישראלי, עיצוב, עצבים, פורסם במקום אחר, צילום, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s