בתחילת דרכו היחצנית, השמועות על "רנגו" הגיעו בליווי ידיעה מדאיגה – מדובר בשיתוף פעולה של הבמאי גור ורבינסקי והשחקן ג'וני דפ. השניים, כידוע, עבדו יחד בשלושה סרטים מסדרת "שודדי הקאריביים", שנמאסה עוד במהלך הסרט הראשון (בקרוב הרביעי, שאותו ביים רוב מרשל), וקצת השכיחה את העובדה שורבינסקי נחשב פעם לבמאי בעל חזון אמנותי עצמאי.
אם כן, כמה מעודד היה לגלות עם תחילת סרט האנימציה החדש מבית ILM, החברה שהקים ג'ורג' לוקאס, שב"רנגו" יש פוטנציאל להיות סרט יוצא דופן ויצירתי. בתחילתו אנו פוגשים זיקית ביתית (בקולו של דפ), יצור שהחיים כחיית מחמד מילאו את ראשו בחלומות ובתהיות מי הוא ומה הוא, וגם בידע תרבותי לא מבוטל. תאונת דרכים משליכה אותו למדבר, ומשם לחיפוש פיזי אחר מים ולחיפוש מטאפיזי אחר משמעות, בעצתה של חיה אחרת שנדרסה אך לפני רגע (אלפרד מולינה). נקודת המוצא הזו מעלה את המחשבה מה יהיה אם יזרקו אותנו לפתע לתוך עולם שאנחנו מכירים רק מהמסך הגדול, איך נצליח לחיות בתור דמות שיצרנו לעצמנו מעכשיו לעכשיו. זו הייתה יכולה להיות חקירה פילוסופית מרתקת, אבל לא בסרט הזה.
במקום הצד הפילוסופי שנזנח אנו מקבלים רפרנס בולט להאנטר ס. תומפסון, סופר הקאלט האמריקאי, ובייחוד לעיצוב דמותו על פי הסרט "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של טרי גיליאם – שבו גילם אותו ג'וני דפ את בן דמותו של תומפסון. אחרי מחווה כה ברורה בשלב מוקדם של הסרט, קשה שלא לצפות ליצירה טריפית ופרועה. וזה באמת מה שורבינסקי ושותפיו לתסריט מביאים לנו – סרט מלא התלהבות, חדווה וקריצה.
הזיקית פוגש זוחלת בשם שעועית (איילה פישר) ומזהה את העיירה שהגיע אליה כלקוחה ישר מתוך מערבון קלאסי. בהיכנסו לפאב הכי קשוח בסביבה הוא ממציא לעצמו אישיות של גיבור מהמערב בשם רנגו (קיצור של דורנגו, שהוא גם שמו של מחוז מקסיקני שבו צולמו מערבונים רבים, וזריקה לכיוון דג'נגו, האקדוחן המיתולוגי שגילם פרנקו נרו בסרטו פורץ הדרך של סרג'יו קורבוצ'י, שהיה הראשון בסדרה ארוכה של מערבונים שבהם הופיעה הדמות). והוא מסתבך בפרשת גניבת המצרך היקר ביותר של העיירה המדברית – המים, שבה מעורבים הצב הזקן, ראש העיר (נד בייטי), הרופא המקומי (סטיבן רוט) ועוד כהנה וכהנה זוחלים ומכרסמים (בין השאר מדבבים בסרט גם אביגייל ברסלין, ביל ניי וריי ווינסטון). לאורך הסיפור מלווה את רנגו בשירה ובניגון להקת תנשמות מקסיקניות, שסולנה לא שוכח להזכיר בכל פעם שגיבורנו הולך לקראת מותו. וכל זה יותר מוזר אפילו משזה נשמע.
כמו הדמות רנגו, גם הסרט עצמו קיים בתוך עולם של סרטים. מלבד אינספור ההתייחסויות למערבונים הוליוודיים ולמערבוני ספגטי, בעיקר למערבונים הקלאסיים של סרג'יו ליאונה ולכוכביהם קלינט איסטווד ולי מרווין, הוא שואל לא מעט מעלילתו מ"צ'יינטאון" – הקלאסי אף הוא – של רומן פולנסקי, ויש בו סצנת אקשן מופלאה שמזכירה כמה רגעים אלמותיים מ"מלחמת הכוכבים". כל צופה יכול לזהות בו אלמנטים שמדברים אליו במיוחד, מסרטי קונספירציה עד הטירוף ההולל של האחים כהן.
יש עוד משהו מהאחים כהן בסרט – רוג'ר דיקינס, צלמם הקבוע והמבריק (שהיה מועמד השנה לאוסקר, שוב, ולא זכה, שוב, אבל יומו על הבמה הנוצצת עוד יגיע), שימש יועץ אמנותי בסרט. ו"רנגו" נראה ונשמע פשוט מעולה. האנימציה בו מדהימה, יפהפייה (ובלי שטויות של תלת ממד) ועשירה בפרטים, עד כדי כך שלעתים נדמה שאם דמויותיו לא היו חיות, הסרט היה ממש נראה מצולם.
העלילה הכללית של "רנגו" אינה יוצאת דופן במיוחד. אולי בשל ההיכרות הקודמת עם סיפורים דומים, אין בו הרבה מתח והוא לא מעורר יותר מדי הזדהות או אכפתיות, אפילו לא כלפי הדמות הראשית, שאינה דמות כל כך חיובית ויש הרגשה שכבר ראינו הרבה כמותה (גם אם לאו דווקא באנימציה). אבל כל מה שמסביב להתקדמות הליניארית של הסיפור מעלה את הסרט מעל הצרה הזאת. הוא הזוי, כיפי ומשעשע, דוגמה לעשייה קולנועית חכמה ומהנה שמשאירה טעם של עוד. "רנגו" הוא אוסף של תענוגות קטנים (בהם הופעת אורח אדירה של טימותי אוליפנט), גלולת עידוד ומרץ לכל מי שנואש מהרימייקים, ההמשכונים ושאר העלאות הגרה שמרכיבים את רוב התוצרת ההוליוודית לאחרונה, וסרט חובה למוקירי זכרו של מערבון הספגטי.
"רנגו" ("Rango"), ארה"ב 2011, 107 דקות
זה לא בלוג סוגסטיבי 