בשם האב (ביקורת מ"רייטינג")

העלילה הבסיסית של "החיים שלנו" האיטלקי היא כנראה סממן קולנועי של התקופה – גבר בשנות ה-30 לחייו נאלץ לטפל לבדו בילדיו הקטנים אחרי מותה או עזיבתה של אשתו. בשנים האחרונות ראינו את זה בין השאר ב"מתחיל מחדש" של סקוט היקס (עם קלייב אוון), ב"ביותיפול" של גונסלס איניאריטו שמוקרן אצלנו בימים אלה (וגם בסרטו הקודם, "בבל"), ב"סאבמרינו" של תומס וינטרברג (חפשו בדי.וי.די), במיני סדרה הבריטית גבוהת הפרופיל "Single Father", ששודרה לפני כמה חודשים, ואפילו ב"זה ייגמר בדם" המופתי של פול תומס אנדרסון.

בסרטים שמציגים את המצב בצורה קומית (ולהבדיל, פעמים רבות גם בטרגדיות הקודרות) נהוג להיתקל באב שאין לו מושג איך לנהל את משק הבית, איך לבשל או לכבס או להביא את ילדיו לבית הספר. לעומת זאת, בדרמות כמו "החיים שלנו" הבעיה המניעה את הסיפור היא שונה. הגבר המודרני הוא שותף לטיפול במשפחה ולכן כל המשימות האלה כלל אינן זרות לו. הדילמה אצלו היא ההתנגשות בין תפקידו כמפרנס הבית ובין תפקידו החדש כמטפל יחיד. בסרט הנוכחי מגלם אליו ג'רמנו (שזכה על תפקידו בפרס השחקן בפסטיבל קאן האחרון יחד עם חוויאר בארדם מ"ביותיפול") את קלאודיו, גבר שחצן אך טוב לב שעובד כקבלן בניין באתר בנייה ברומא. הוא נתקל בדילמה מוסרית קשה לאחר אסון באתר הבנייה, אך הוא יכול להשאיר את הצרות בעבודה מאחוריו כשהוא מגיע הביתה, אל אשתו ההריונית ושני ילדיהם הקטנים. אך האידיליה מתנפצת כשאשתו מתה אחרי הלידה. קלאודיו, מטופל בשלושה ילדים, שוקע יותר ויותר בחובות כלכליים בעוד מצפונו מוסיף לייסר אותו, עד שהוא נאלץ לנקוט צעדים קיצוניים כדי להמשיך להתקיים.

הבמאי-תסריטאי דניאלה לוקטי (שסרטו הקודם, "אחי הוא בן יחיד", גם הוא בכיכובו של ג'רמנו, הוקרן במסגרת פסטיבל חיפה בשנת 2007) בחר בצילום פשוט ומדויק כדי להעביר את ההתרחשויות הסוערות בחייו של גיבורו, דבר שמוסיף לממד הריאליסטי והמרגש של הסרט. סביר שהוא ניסה לא רק לבחון את חייו של הגבר הצעיר אלא גם להגיד משהו על המצב העכשווי באיטליה ובאירופה בכלל. אך הכיוון המעניין מתפזר לערבוב משונה של דרמה חברתית, טרגדיה אישית וסיפור רומנטי. אנו עוקבים אחרי קלאודיו בעודו זוכה לתמיכה של בני משפחתו המורחבת (שגם להם צרות משלהם), מנסה להמשיך בחייו בשביל ילדיו וגם בשביל עצמו, מסתבך בשוק האפור ובהעסקת עובדים זרים (נושא שנדון גם ב"ביותיפול") וממשיך להתלבט בנושא הצרה המוסרית שנקלע אליה, החודרת שוב ושוב לניסיונותיו לחזור לשגרה מסוימת. בתוך כל אלה נעדרת באופן תמוה ההשפעה של מות אם המשפחה הצעירה על חייהם של הקרובים לה ביותר. המרגש (בייחוד בסצנות הראשונות אחרי פטירת האישה, שקשה להכחיש את עוצמתן הרבה) הופך לרגשני ומבולבל עד לסיום המסודר מדי, שמשאיר את הצופה באוויר ואת הסרט מפוספס.

"החיים שלנו" ("La nostra vita"), איטליה 2010, 98 דקות


מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, פורסם במקום אחר, פסטיבל, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s