אבללמהבלירווחים? (ביקורת מ"רייטינג")

ג'וש רדנור, למרות שהוא בעצם הכוכב של הסיטקום המצליח "איך פגשתי את אמא", שם הוא מגלם את טד מוזבי (זה שמספר איך הוא פגש את אמא), הוא בערך השחקן הכי פחות מוכר שיצא הסדרה. כלומר הוא מוכר רק משם, ולא בזכות עצמו. ג'ייסון סיגל מככב בהוליווד כבר כמה שנים (ולא רק כשחקן), אליסון הניגן עוד שומרת על אפיל ה"באפי קוטלת הערפדים" שלה, וניל פטריק האריס הוא בכלל סופרסטאר אהוב הקהל. "שמחתודהעודבבקשה", סרטו של רדנור שיוצא עכשיו לאקרנים (גם בארה"ב, יותר משנה אחרי שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס, ואחרי שכבר יצא בדי.וי.די בחלקים מסוימים של אירופה), היה יכול לספק לו הזדמנות להתבלט כשחקן וכיוצר בזכות עצמו. אך מדובר ביצירה בלתי מספקת שאינה מותירה רושם.

רדנור, שכתב וביים את הסרט, גם מככב בו בתפקיד סם, צעיר ניו יורקי חסר כיוון שמרגיש לפתע את ריקנות חייו. הוא נדלק על מלצרית חיננית בשם מיסיסיפי (קייט מארה הלא ממש חיננית), שמנסה לפרוץ כזמרת. חברתו הקרובה היא אנני (מלין אקרמן), בחורה יפה, אופטימית ובעלת דימוי עצמי נמוך הסובלת מאלופציה (נשירת שיער כוללת). אחריה מחזר בחור אחר בשם סם (טוני הייל), אך היא לא מעוניינת בו. חברים נוספים בתמונה הם מרי (זואי קאזאן) וצ'רלי (פבלו שרייבר, שמככב בימים אלה בדרמת האגרוף המצליחה למדי "Lights Out"), שעומדים בפני החלטות הרות גורל לגבי חייהם כבני זוג ובנפרד. ואז, ביום גורלי אחד, סם (הראשון) נתקל ברכבת התחתית בילד שהופרד ממשפחתו האומנת. לאחר שהילד נדבק אליו סם מחליט לאסוף אותו לביתו (כן, גם בסרט זה לא הגיוני במיוחד) ולדאוג לו עד שיימצא לילד פתרון קבוע, וכמובן נקשר אליו יותר משציפה.

"שמחתודהעודבבקשה", כפי שרומז שמו המתחכם, הוא עכשווי, מודרני, בועתי, מהוסס ומתלבט, כמו שבני 20 ומשהו/30 וקצת אמורים להיות היום כשהם גרים בעיר הגדולה וכשהם על סף ההתבגרות האמיתית. לפי אוסף האירועים בסרט, שחלקם מעדות ה"זה יכול לקרות גם לך" וחלקם תמוהים מעדות ה"מה לעזאזל", נראה שרדנור מאמין ששינוי בחיים קורה בעקבות התרחשות ספציפית שמפילה את האסימון ולא בעקבות תהליך. אבל הוא לא בנה את דמויותיו כך ששינוי או התבגרות כאלה ייראו מתאימים לאישיותן או לסגנון חייהן, וגם קלולסיות צריך לדעת לעצב ולגלם. רוב האנשים המאכלסים את סרטו של רדנור חסרי תובנות ואפילו מעצבנים, אגואיסטים לא כי זהו סממן של נעורים אלא כי כאלה הם. הם אינם יוצרים אמפתיה מצד הצופה, למעט, אולי, התלבטויותיה הרומנטיות של אנני, וזאת בעיקר בזכות דמותו של הייל, שלשם שינוי מגלם בן אדם ולא וריאציה של באסטר מ"משפחה בהפרעה".

רדנור הוא שחקן חמוד ובעל תזמון קומי לא רע, ולכן הוא בכל זאת מצליח ליצור לעצמו דמות סימפטית ורגעים מצחיקים שמכסים על חסרונותיו הבולטים של סרטו. בהתחשב בכמה שהוא מנסה לא להתנשא על דמויותיו ועל הקהל, קצת מפתיע עד כמה מעטים הרגעים הבאמת כנים ונוגעים בסרט. כשהם מופיעים, נדמה כאילו הם תלושים מהעלילה השוטפת. אולי הם היו הבסיס וסביבם נבנתה שאר היצירה. אפשר לזהות בפנים את הלב הפועם. זה לא מספיק כדי להצדיק את החפירות בדרך לשם.

"שמחתודהעודבבקשה" ("Happythankyoumoreplease"), ארה"ב 2010, 100 דקות


מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, פורסם במקום אחר, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s