במהלך הצפייה ב"אני מספר ארבע", סרטו החדש של די.ג'יי קארוסו ("דיסטרביה"), עולה התחושה שכבר הייתם בסרט הזה. כמה פעמים. אבל גם במקרים שבהם העלילה והשטיקים חסרי מקוריות אפשר לנסות להרכיב מהם יצירה בעלת ערך, או סתם מהנה. ב"ארבע" פשוט לא טרחו.
אלכס פטיפר העצי מגלם בסרט את ג'ון סמית, שנראה כמו תיכוניסט חתיך ועגמומי אבל הוא בעצם אחד השורדים היחידים מתושבי הכוכב לוריאן, שהותקף והושמד. השורדים הצעירים הגיעו לכדור הארץ, ולכל אחד מהם מונה משגיח, ששומר עליו מרע ואמור לאמן אותו ברגע שכוחותיו המיוחדים יתחילו להתגלות (זה של ג'ון, הוא מספר ארבע, נקרא הנרי, ומגלם אותו בחן טימותי אוליפנט, שבתקווה יצאה לו מהתפקיד תוספת הכנסה ראויה). ג'ון לומד בתיכון רגיל, מסתבך עם הספורטאים המניאקים ומתאהב בבחורה נאווה (דיאנה אגרון מ"גלי"). ואז האויבים, החייזרים האכזריים והמרושעים, מגיעים כדי להרוג אותו. כולם, אגב, לבנים בעלי נטייה לבלונד (כן, גם החייזרים. אחרת זה היה גזעני).
"אני מספר ארבע" הוא ניסיון לדפוק קופה על פי הנוסחה ספר + סרט + נוער = כסף, שילוב של דרמת נוער סטנדרטית עם אקשן רב תקציב, רעש וצלצולים. שוק הנוער, כידוע, הוא יוקרתי ורב הכנסה, כפי שהוכיחה בשנים האחרונות סדרת "דמדומים" (ואחרות לפניה). זה בסדר גמור ליצור מותג שמטרתו לשלשל סכומי עתק לכיסיהם של יוצריו, כל עוד זה נעשה במוצהר ולא במסווה מטיפני כלשהו. זה קצת פחות בסדר להיות כה תאבי בצע שמנסים לקפוץ בבת אחת על כל החתונות וסוגי הקהל בלי להשקיע. הספר שעליו מבוסס הסרט (יש ביניהם הבדלי עלילה מסוימים) יצא לפני כחצי שנה (ועכשיו יוצא בעברית), והזכויות להסרטתו – ולהסרטת שאר הסדרה, שטרם יצאה לאור או בכלל נכתבה – נמכרו הרבה לפני שיצא. יכול להיות שכוונת הסופרים הייתה גם ליצור עוד מיתולוגיית מד"ב/פנטזיה מודרנית, אבל התוצאה היא דחיסה חפיפניקית של כל הקלישאות האפשריות לסיפור מלא חורים שערכו הבידורי נמוך מדי. אגב, החפיפניקיות הזו נראית לעין – שלא באשמת יוצרי הסרט, כמובן – גם בכתוביות התרגום הגרועות במיוחד, לפחות בעותק שנצפה לצורך כתיבת ביקורת זו (למתרגם לא ניתן קרדיט, זה תמיד סימן רע).
למרות כל זה, יש להודות שהסרט אינו טוטאל לוס. יש בו כמה סצנות קרב עשויות היטב, קצת שורות שנונות משעשעות (גם אם צפויות) מצד החנון השכבתי ושחקן משנה מוצלח בדמות הכלב המשפחתי. ילדים ונוער אולי ייהנו ב"אני מספר ארבע" אם הם טרם ספגו מספיק ניסיון קולנועי שימאיס עליהם את מרכיביו. עבור אחרים, הפיצוצים הזוהרים וקצב ההתרחשויות המהיר לא יספיקו כדי להסתיר את הריקנות והעצלנות שבסרט הזה.
"אני מספר ארבע" ("I Am Number Four"), ארה"ב 2011, 110 דקות
זה לא בלוג סוגסטיבי 