מה זאת אהבה? (ביקורת מ"רייטינג")



יש סרטים שעם סיומם מרגישים שנפלה בחלקנו הזכות לצפות בהם. אלה לאו דווקא סרטים מז'אנר מסוים או שיש בהם הרבה מן המשותף, אלא יצירות שנכנסות ללב, שמציעות חוויה שנדמית פרטית. "בלו ולנטיין" של דרק סיאנפראנס, שמספר על התחלה וסיום של אהבה, הוא סרט כזה, מרענן, כן ועדין.

הסרט מציג את הקשר הזוגי של סינדי (מישל וויליאמס, שהייתה מועמדת לאוסקר על משחקה) ודין (ריאן גוסלינג, שהופעתו ראויה לאותו כבוד). העלילה נעה לסירוגין על שני צירי זמן – הסיפור סוקר תקופה של כמה חודשים שבה הם נהפכים לזוג, ומדלג אל יממה דחוסה וגורלית שמסמנת ככל הנראה את פרידתם הסופית אחרי שנים של נישואים וגידול ילדה. שני קווי העלילה מתקדמים לינארית, כלומר השניים מתקרבים יותר ויותר לנגד עינינו בעבר, ומתרחקים יותר ויותר לנגד עינינו בהווה, במעין תהליך מקביל בכיוונים הפוכים.

"בלו ולנטיין" הוא פרויקט אישי של סיאנפראנס (שהוא גם הכותב הראשי של הסרט). שנים של ניסיונות הפקה, עשרות טיוטות תסריט ודחיות בצילומים הפכו את העובדה שהוא בכלל נעשה בסופו של דבר לנס קטן, אך גם אפשרו לו לצמוח ולהתפתח. יוצרו מתעניין במסתורין של ההתאהבות ובזה של ההתרחקות, שלעתים קשה להסבירה באותה מידה. הוא לא ממש מתעסק במה שקרה בין לבין, ובאופן שבו הוא בונה את ההתרחשויות זה גם לא חסר. ההבדלים בהצגת שתי תקופות הזמן – סגנונות צילום, אווירה ונקודות מבט שונים – מעידים שאנשים לא משתנים עד כדי כך, זו התפיסה שלנו אותם שמשתנה. זהו סיפור שנע בין הרומנטי לאנטי רומנטי, בין רצון להעניק את עצמך לאחר לצורך לקחת מעט מעצמך בחזרה, בין התחלה מאושרת לסיום מכוער.

הסרט לא היה יכול לעבוד טוב כל כך אילולא לוהקו לתפקידים הראשיים שחקנים מתאימים ובעלי יכולת ההבעה וההשקעה הנדרשות. העיכובים, השינויים והחשיפה האטית של הדמויות לאורך התקופה הובילו לכך שוויליאמס וגוסלינג הגיעו לצילומים אחרי שהדמויות התבשלו אצלם זמן רב ואחרי שהם עברו חוויות שונות בחייהם האישיים. הדמויות שהם מגלמים מפגינות אינטימיות נדירה. הקרבה שמורגשת על המסך, שבנייתה נעזרה באלתורים ובהתייחסות לפרטים ביוגרפיים אמיתיים, מובילה לכך שהסרט נדמה לפרקים כמעט דוקומנטרי, כאילו אנו זוכים להצצה לפיסת חיים שברירית. אין נקודות מפנה מלודרמטיות, דיאלוגים נדושים ונוסחה מהמיינסטרים ההוליוודי. יש אירועים יומיומיים, שחיקה, התעלות ונפילה. פסקול מקסים של להקת הפולק־רוק גריזלי בר מלווה את הדמויות בעודן עוברות בשיאי ובתחתיות הרגש, ומובילות את הצופים איתן במסע הנדיר הזה אל קתרזיס פוצע.

זה סרט עצוב, אבל לא מדכא, והתחושה שנותרים איתה בסופו היא של יופי. והיופי הזה נמשך עוד קצת – בכתוביות הסיום. תחילתן מעוטרת בגרפיקה יפהפייה, זיקוקי דינור של סצנות ורגשות זועקים. ואחרי שהמסך משחיר, חוזר הסרט לפתע לצלילים מחלק מוקדם שלו, צלילים מרטיטים שנשמעים פתאום אחרת, ומציפים שוב אל פני השטח את החוויה כולה.

 

"בלו ולנטיין" ("Blue Valentine"), ארה"ב 2010, 112 דקות

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, ביקורת, עיצוב, פורסם במקום אחר, צילום, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s