סרטים 4: עכשיו לא בקולנוע

הפוסט הזה אמור היה להתפרסם כבר די מזמן, אבל כידוע, דברים קורים. הוא גם היה אמור לכלול עוד כמה סרטים (מה שהיה גורם לחלוקתו), אבל בעצם יבואו מתישהו בהמשך עוד פוסטים על סרטים שאפשר להשיג בדי.וי.די, אז הפוסט הזה יחתום את סדרת ה"סרטים" הנוכחית, ומה שיהיה אחר כך יהיה אחר כך (למשל כמה דוקומנטריים אמריקאים מעניינים שזכו להצלחה, אך כידוע זה לא ז'אנר שמופץ כאן מסחרית בדרך כלל).

מאז קרו גם כמה עדכונים. נתחיל בחדשות הרעות: כפי שאולי שמעתם כבר, "127 שעות" המוצלח של דני בויל לא יופץ מסחרית בארץ בעוד החלטה טיפשית שלצערנו אינה נדירה במחוזותינו, אם כי לרוב טעותם של המפיצים אינה כה גדולה. זה סרט שקל לשווק, עטור ביקורות משבחות (ובצדק) ומועמד לאוסקרים (ושכוכבו יהיה אחד מצמד מנחי הטקס). הסרט יוקרן מספר פעמים מצומצם מאוד בסינמטקים בפברואר, ואולי מחאת הציבור (כלומר כותבי ו/או חובבי הקולנוע) והקהל שיגיע להקרנות יגרמו לשינוי ההחלטה הדי מביכה הזאת. אגב, ככל הידוע לי "מחילת הארנב" שמופיע באותו פוסט שקישרתי אליו לעיל אינו משובץ להקרנות בארץ.

לעומת זאת, כרגע נראה ש"בלו ולנטיין" המצוין (שמישל וויליאמס מועמדת עליו לאוסקר) יופץ מסחרית בארץ (על ידי אותם מפיצים שגנזו את הנ"ל, ואני מניחה שעם יח"צ מינימלי), מאחר שהוא מתוכנן ליציאה לקראת סוף פברואר. לכן לא אכתוב עליו בהרחבה עכשיו, אבל כאמור, סרט מצוין עם הופעות מעולות של וויליאמס ושל ריאן גוסלינג, פסקול נהדר באדיבות גריזלי בר, וכתוביות סיום מופלאות שייתכן שייכנסו לקבוצה המצומצמת של סרטים שזוכרים איך נראות כתוביות הסיום שלהם. גם "שמחתודהעודבבקשה" המתוק אך מפוזר אמור לצאת כאן (אחרי שכבר נדחה), בתחילת מרץ.

ולסרטים שהם עניינם של פוסט זה, כולם יצאו כבר בדי.וי.די:

האם מישהו מחובבי הקולנוע שקוראים את הבלוג טרם שמע ש"Let Me In", הרימייק של מאט ריבס ל"Let the Right One In", יצא במפתיע סרט טוב?

זה נכון. יש שאומרים שהוא טוב מהמקור, שהוא מרגש יותר. זה נראה לי קצת מוגזם, אבל למען האמת הבעיות שלי עם הרימייק הן קטנוניות, בוודאי יחסית לחששות שהוא עורר בנוגע לעשייתו. הסרט מספר על אוון (קודי סמיט-מקפי, שאגב "הדרך" בכיכובו כנראה בכל זאת ייצא להקרנות מסחריות בארץ – בשבוע הבא, באיחור מרשים במיוחד, ובנוסף לכך זה), ילד אומלל ודחוי שסובל כל הזמן מסביבתו, שפוגש את אבי (קלואי מורץ מ"קיק אס"), ילדה שעוברת לדירה סמוכה לזו שלו. הוא מרגיש קשר ביניהם והזדהות מיידית, אך תוך זמן קצר מתברר שמדובר בערפדה בגוף ילדה, מה שכמובן משפיע על יחסיהם המיוחדים. הסרט משלב בין אימה לדרמה בצורה מוצלחת במיוחד. הוא מתרחש בחורף מושלג ומיטיב ליצור אווירה קלאוסטרופובית ועצובה בהתאם לרגשות גיבורו. יש הבדלים בין הגרסה המקורית, השבדית, לזו האמריקאית, והם בדרך כלל דווקא מוסיפים לרימייק. הוא ממוקם בניו מקסיקו בתחילת שנות השמונים, על כל הרייגן והמלחמה הקרה המשתמעים מכך. אין בכך נוסטלגיה אלא יותר הרגשה של חפירה בזיכרונות. רבות דובר על הסרט המקורי, ופחות או יותר כל הדברים הטובים שנאמרו עליו מתאימים גם לרימייק. בכל מקרה אני לא רוצה להרחיב כאן על הסיפור, שיש בו כמה תפניות מפתיעות (לא ממש למי שראה את המקור, כמובן), ולכן אגיד את הערותיי בנקודות. הפריעו לי קטעי CGI מסוימים, שהיו בכלל מיותרים לדעתי ולא התאימו לאווירת הסיפור ולסגנון הסרט. ריצ'רד ג'נקינס ואליאס קוטיאס מצוינים בתפקידי משנה. אם ראיתם את המקור קצת קשה להפסיק להשוות בינו ובין הרימייק במהלך הצפייה, ככה זה כשעושים גרסה חדשה לסרט בן שנתיים, אבל זה לא אמור להפריע יותר מדי. ויש בו הברקות. סרט מומלץ מאוד, שמותיר רושם עז.

"Monsters", סרט הבכורה הנהדר של גארת אדוארדס הבריטי, תפס את הצופים והמבקרים לא מוכנים. העלילה מתרחשת בעולם שבו חייזרים פלשו לכדור הארץ לפני שש שנים (כן, הרבה זמן), הם ממודרים באזור מפורז בין דרום אמריקה לארה"ב (כלומר בחלק נכבד ממקסיקו), מתקיפים מדי פעם ומותקפים חזרה. צלם ציני (סקוט מקניירי) נאלץ ללוות את בתו (וויטני אייבל) הדי מעצבנת של המעסיק שלו חזרה לארה"ב לפני שהאזור המפורז ייסגר למעבר ולתנועה והיא תיתקע הרחק מביתה לפרק זמן ארוך מאוד. מה שאמור להיות מסע די קצר מסתבך והם מחליטים, די בלית ברירה, לעשות את המסלול הארוך, דרך האזור האסור לכניסה. זה נשמע בתחילה כמו עוד דרמת אקשן על פלישת חייזרים, אבל זה לגמרי לא נכון. "מונסטרז" הוא בכלל דרמה רומנטית, סרט מסע על בחור ובחורה שלא ממש מחבבים זה את זה ומתקרבים במהלך ההרפתקה שהם עוברים. אתם יודעים כבר איך זה נגמר. לא, בעצם אתם לא יודעים (וזה עוד אחד מחוזקי הסרט), ואני בטח לא אגיד.

הסרט נעשה בתקציב יחסית זעום, השחקנים בו מלבד שני הראשיים אינם מקצועיים והכל צולם בשטח, לרוב בלי אישורי צילום. האפקטים המיוחדים נעשו על המחשב הביתי של הבמאי. אבל מדובר, כאמור, בסרט נהדר. היחסים המתפתחים בין הדמויות, המינוריות וחוסר היומרנות (מלבד זו הראשונית של לעשות סרט בצורה כזו) והתגליות על החייזרים (לא לדאוג, הם לא נשלחו להציל את כדור הארץ והם לא אלוהים) הופכים את העלילה המעט חבוטה של הסרט לתמהיל מקסים וכובש שעוסק ברבדים הרגישים והעמוקים ביותר של אנושיות.

"Never Let Me Go" של מארק רומאנק (סרטו הראשון מאז "לחיות בתמונות" מ-2002) גם הוא מעין סרט מד"ב/פנטזיה, אבל לא כל כך עתידנית. יותר של מציאות מעט אלטרנטיבית. הסרט, שכתב אלכס גרלנד על פי ספרו (שכמדומתני טרם תורגם לעברית) של הסופר האנגלי ממוצא יפני קאזואו אישיגורו, עוקב אחרי חייהם של שלוש דמויות מילדות עד בגרות (אז מגלמים אותן קארי מאליגן – להבדיל ממישל וויליאמס מראש הפוסט, אנדרו גארפילד וקירה נייטלי). השלושה גדלים בפנימייה ייחודית, ועם הזמן מתברר שהם בעצם סוג של שכפולים אנושיים שמטרתם בבגרותם תהיה לשמש מקור אספקה לאיברים להשתלה. בחברה שבה הם חיים, דברים כאלה מקובלים, ולא מתייחסים אליהם כבני אדם אמיתיים. מה שכמובן לא מונע מהם לחשוב ולהרגיש. הסרט קופץ בין כמה זמנים בחיי שלוש הדמויות. שניים מהשלישייה הופכים לזוג, והשלישית נותרת בודדה. דרכיהם נפרדות ושבות להצטלב.

במידה מסוימת כמו "מונסטרז", "NLMG" הוא חקירה של מהי אנושיות. הוא גם מעביר ביקורת על חברה אדישה ואגואיסטית, אבל מודה שהדברים אינם שחור-לבן ושהנושא מורכב. לא קראתי את הספר, אבל אני מניחה שנעשו קיצוצים בלתי נמנעים בהתפתחות הסיפור. אבל הבעיה היא שהסרט אינו אינטנסיבי כמו שאני חושבת שיוצריו רצו שיהיה. הוא מגלה את הקלפים שלו מהר מדי, ויש בו שאננות משונה שמונעת ממנו להעמיק בחקירת הדמויות וליצור קשר אמיתי בינן לבין הצופים. עם זאת, המשחק בו בדרך כלל טוב וההחלטות הקולנועיות שבו – הצילום, העריכה והמוזיקה – הופכות אותו לסרט יפה עם כמה סצנות מוצלחות, אפילו אם בסופו של דבר הוא מפוספס.

(תהייה כללית: האם שלושת הסרטים הנ"ל יוקרנו בפסטיבל אייקון הבא, לקראת סוף השנה הנוכחית?)

ועכשיו לשני סרטים שונים לגמרי, שהמשותף ביניהם הוא התהייה שלי למה עשו אותם. כלומר אני יודעת למה במובנים של כסף/עבודה/רצון לספר סיפור וכו', אבל אחרי הצפייה בהם לא הרגשתי שנוסף לי משהו קולנועי או אחר. כן, זה רגע נדיר למדי של אזהרה במקום המלצה. "סקרטריאה", שמספר את סיפור עלייתו ועלייתו של סוס מירוצים שהשיאים שקבע לא נשברו עד היום, היה להיט בארה"ב ולרגע היה נדמה שהוא יהיה אחד הסרטים הבולטים של השנה, אבל למעשה הוא סרט סתמי לגמרי. עדיף לראות (אם לא עשיתם זאת אי פעם) את "סיביסקיט", גם הוא לא סרט מבריק אבל הוא יותר מהנה. ב"סקרטריאה", שביים רנדל וואלאס, מגלמת דיאן ליין אישה הנחושה להצליח בעולם הגברי של מירוצי הסוסים בשנות השישים והשבעים. היא יורשת את חוות הסוסים של אביה, שנמצאת בצרות כלכליות קשות, משיגה במקרה סוס שגדל להיות אצן מדהים, ושוכרת מאמן עצבני (ג'ון מלקוביץ') כדי שיכין אותו לתחרויות הגדולות של העונה. באותו זמן היא מתמודדת עם משפחתה ועם דעות קדומות ומשמשת חלוצה שלא ביודעין בפעולה בשטח של התנועה לשחרור האישה. זה סרט של דיסני, שמתחיל עם פרפראזה על איוב ומסתיים בשיר גוספלי בסגנונו, ובאמצע אתם יודעים בדיוק מה יקרה ואיך. רק שזה לא נעשה בצורה מעניינת מספיק כדי להיות סרט פיל גוד נחמד. הוא די משעמם. אולי לילדים.

אבל מה, כן יצא מהסרט הזה משהו נפלא אחד ועל כך יש להודות על קיומו:

"13" הוא רימייק אמריקאי שעשה גלה בבלואני לסרטו המסוגנן "13 זאמטי" הצרפתי המצליח מ-2005. הסרט, כזכור, מספר על צעיר שלוקח את מקומו של גבר מת באיזו משימה שאמורה להכניס לו הרבה כסף בזמן קצר, וכשהוא מגלה שמדובר במשחק על חיים ומוות זה כבר מאוחר מדי. בסרט האמריקאי מככבים פרצופים קצת יותר מוכרים מאלה שכיכבו במקור: סם ריילי, ריי ווינסטון, מייקל שאנון, ג'ייסון סטיית'ם, אלכסנדר סקארסגארד, 50 סנט ומיקי רורק. הסיפור נשאר כמעט אותו דבר (רק באנגלית), האסתטיקה המיוחדת של המקור (האוברייטד לדעתי, אבל עדיין מוצלח למדי) מותנה, והכל פשוט עובד פחות טוב. רימייק מיותר (שגם כמעט לא הופץ, כך שלקריירה של יוצרו הוא לא כל כך עזר. חבל, לפחות זה. הסרט, אגב, היה לזמן מה אמור להיות מופץ מסחרית בארץ ונעלם).

ונחזור להמלצות, על שני סרטים שדווקא יש בהם הרבה מן המשותף: "סיירוס" (תמונה לעיל) ו"זה סיפור די מצחיק" (תמונה להלן).

"סיירוס" הוא סרטם החדש של ג'יי ומארק דופלאס, מהבולטים ביוצרי ז'אנר הממבלקור. הם מביאים את סגנון העבודה שלהם – הצילום, הריאליסטיות והרגליים על הקרקע – גם לסרט מיינסטרימי יותר, שבו ג'ון סי ריילי המצוין כתמיד מגלם את ג'ון, גבר גרוש כבר זמן רב (מקתרין קינר) שפוגש סוף סוף אישה (מריסה טומיי) שמוצאת חן בעיניו. ואז הוא פוגש את בנה, סיירוס (ג'ונה היל). משהו לא ברור קורה עם הבחור הצעיר הזה, ויותר לא אפרט – זו דרמה קומית רומנטית, לא סרט מתח, אבל חשיפת העלילה תפגע בהנאה ממנו. כאמור, הסרט הוא יותר דרמה מקומדיה, למרות רגעים משעשעים. הסיפור שלו אמיתי, הדיאלוגים מדויקים והדמויות עגולות. בייחוד בולט היל, שעושה עבודה מצוינת בתפקיד שכמעט אינו קומי, בניגוד למה שהכרנו ממנו עד עכשיו. זה סרט מפתיע ברמת הקסם והרגש שהוא מצליח לייצר, לא מיינסטרימי לגמרי ולא אינדי לגמרי, וממש מומלץ.

"זה סיפור די מצחיק" גם הוא סרט שביימו שניים, ריאן פלק ואנה בודן, שבין השאר עבדו יחד (אם כי רק הוא חתום על הבימוי) על "חצי נלסון" המוערך. קייר גילכריסט (מ"טרה") מגלם את קרייג, תיכוניסט ששלל העומסים עליו מצטברים לכדי חששו שלו שהוא הולך להתאבד. הוא מאשפז את עצמו במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים המקומי, שבו, בשל שיפוצים, הנוער מצוי באותה מחלקה עם הבוגרים. שם הוא מתמודד עם כל מה שמעיק עליו, פוגש מגוון אנשים ובעיקר מגלה שעל החיים המציאו את הביטוי "פרה פרה". מדובר בסרט התבגרות, לא בסרט שמתייחס ברצינות רבה מדי לתיאור שלו של מחלות נפש וההתמודדות עמן. הסביבה היא רק תירוץ. כדי להימלט מהקלישאתיות של העלילה יוצרי הסרט בוחרים טכניקות קולנועיות שונות, למשל ווייס אובר ותמונות סטילס, וזה בדרך כלל עובד, למרות שליטת הרגשת ה"סימנו עוד וי על מרכיב של סרט אינדי" (וכן, יש פסקול של להקת האינדי ברוקן סושיאל סין פלוס שירי אינדי בולטים מהתקופה האחרונה). זה לא סרט מאוד מרשים, ונראה לי שהוא מיועד יותר לבני נוער מאשר לאנשים ששנות העשרה שלהם הרחק מאחוריהם, אבל הוא בדרך כלל מהנה וחמוד. מה שכן עובד היטב זה תפקידי המשנה של ג'ים גאפיגן (מלך) ולורן גראהם כהוריו של קרייג, ויותר מכל – התירוץ האמיתי לצפות בסרט הזה – זאק גליפיאנקיס, שכמו ג'ונה היל בסרט הקודם שהזכרתי, עושה תפקיד כמעט לא קומי, ועושה אותו מעולה. אני חושבת שזו פעם ראשונה שהצלחתי לחשוב איך גליפיאנקיס יכול להיראות כבנאדם בעולם האמיתי, בניגוד לקומיקאי שהברגים שלו מעט משוחררים. התפקיד שלו – מעין מנטור לקרייג שמתחמק כל הזמן מהשאלה למה הוא נמצא במחלקה (אולי הקטע הנוגע ביותר בסרט, בייחוד לאנשים, כמו שהזכרתי, שנעוריהם רחוקים) – הוא הדבר הכי טוב בסרט.

ולסיום הערה: "L'illusionniste", סרטו החדש של סילבן שומה ("שלישיית בלוויל") על פי תסריט של ז'אק טאטי (המשמש גם מחווה ליוצר הדגול), שזוכה לביקורות מעולות בדרך כלל ועכשיו גם מועמד לאוסקר לסרט אנימציה, תכף יוצא בדי.וי.די. סתם, שתדעו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, ביקורת, בקרוב, בריטי, די.וי.די, חיות, ישראלי, ספורט, עיצוב, עצבים, צילום, קולנוע, רימייק. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על סרטים 4: עכשיו לא בקולנוע

  1. לשנייה חשבתי ש Never Let Me Go גנב את העלילה מאיילנד של מייקל ביי, אבל נמדה לי שזה כנראה ההפך.

    • stevieblogli הגיב:

      זו תעלומה – "איילנד" והספר "Never Let Me Go" יצאו ב-2005 🙂
      למען האמת, הסרט של ביי היה עסוק במהלך השנים בכמה תביעות על הפרת זכויות יוצרים של יצירות אחרות (ספרותיות וקולנועיות), בלי קשר.
      כשהסרט של רומאנק יצא התעסקו קצת במדיה בהשוואה בין שני הסרטים. בעיקר בשונה ביניהם, הרב על הדומה.

  2. פישקין הגיב:

    הספר של קאזואו אישיגורו (שהחלטתי לקרוא בעקבות צפייה בטרלייר) הוא ספר מדהים וכמו שכתבת הרבה הלך לאיבוד בסרט,בעיקר פיתוח הדמויות שבסוף הספר כאב לי להיפרד מהן. כמה דברים שאהבתי בסרט הם התוספת של הסימולאציות שהתלמידים עוברים בבית הספר כחלק מהכנתם לעולם האמיתי והלחן שנתנו לשיר Never Let Me Go שהתאים למה שדמיינתי כשקראתי את הספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s