סרטים 3: עוד יותר לא עכשיו בקולנוע

תקציר הפרקים הקודמים: כתבתי על הרבה סרטים שיצאו בזמן האחרון או ייצאו בעתיד הקרוב, לרוב המלצות – כך שאי אפשר להגיד שאין מה לראות עכשיו בקולנוע. באותה הזדמנות אזהיר מפני "על אהבה וסמים אחרים" המבולגן (שמתחיל טוב ורואים בו הרבה מאוד מג'ייק ג'ילנהול ומאן התאוויי, מידרדר ומתפרק לגמרי לקראת סופו הסכריני), ומפני "עונת המכשפה" המגוחך (שלא מפצה על זה בכיף, למרות אחלה סצנת קרב אחת, שלמרבה הצער הסרט ממשיך עוד קצת אחריה).

ובפוסט זה: סרטים שעולים לאקרנים בארץ בעתיד הקצת יותר רחוק, או שאני מקווה שיעלו למרות שלא ידוע לי על תכנון מדויק לכך.

אני מניחה ש"127 שעות" ייצא כאן מתישהו. סרטו החדש של דני בויל מגולל את סיפורו האמיתי של ארון רלסטון (שעל ספרו מבוסס התסריט), מטפס הרים שבעת שטייל לבד בנקיק נפל על זרועו סלע ענקי והצמיד אותה – ואותו – לקיר. רלסטון נחלץ לבסוף – אחרי הזמן שבשם הסרט – (עכשיו מגיע ספוילר, למקרה אמיתי שקרה לפני כמה שנים ומצוין פחות או יותר בכל טקסט על הסרט, אז תסלחו לי. אם אתם לא רוצים לדעת, דלגו שתי שורות, וצפו בסרט מהר, כי גם הצלחתם עד עכשיו, כנראה לא תצליחו להתחמק מהידיעה עוד הרבה) כשקטע את מחצית זרועו בעזרת אולר קהה שהיה ברשותו. רלסטון שרד את האירוע הזה כי הוא היה רב הכשרה ומנוסה, ולמרות זאת הוא עבר על החוק הראשון של מטיילים – הוא לא אמר לאיש לאן הוא הולך. ג'יימס פרנקו קיבל על עצמו את המשימה לגלם את רלסטון – כמעט הדמות היחידה בסרט – והוא עומד בה באופן מרשים. הסרט מאוד מגוון סגנונית. בויל, שכתב את התסריט עם סיימון בופוי, יצר דרמה, לא סרט אימה בלוקיישן אחד – הוא פותח את הסרט באנרגטיות המנוגדת לבדידות שבאה אחר כך, משתמש במסך מפוצל ובקלוז אפים ומתאר במגוון סוגי צילום וסאונד את חלומותיו, הזיותיו וזיכרונותיו של הגיבור בעודו לכוד – אלמנטים ששוברים את האינטימיות שבסיטואציה. רלסטון גם צילם עצמו במצלמת וידיאו שהיתה עמו והקטעים משוחזרים במהלך הסרט, כך שלפרנקו באמת ניתן מרחב גדול להביע את יכולותיו. למרות הנושא של הסרט והעובדה שהוא הופך יותר קשה וגרפי ככל שהוא מתקדם – במהלך הצפייה נדמה שהוא מתארך (למרות שאורכו כשעה וחצי), ואני לא בטוחה אם זה בכוונה כדי להביע את מה שעובר על רלסטון או שהוא פשוט קצת מתיש – הוא מהנה, וזה קצת מוזר. בסופו של דבר מדובר כמובן בסרט על ניצחון הרוח וכוח הרצון האנושיים, אבל הוא כמעט נעדר קיטש והטפה, וזה גם קצת מוזר, וכך גם (אבל אולי לא אמור להיות) העובדה שבויל הצליח עם הפרויקט הזה. הסרט הזה, על כל הגחמות הסגנוניות, עובד.

"ברוכה הבאה לרייליז" מתוכנן כרגע לצאת בארץ בסוף פברואר. זהו סרטו החדש של ג'ייק סקוט, הבן של רידלי ובמאי לא ממש מצליח שהדבר הכי ידוע שהוא עשה זה הקליפ (הנהדר) ל"Everybody Hurts" של REM. בסרט מגלמים ג'יימס גנדולפיני ומליסה ליאו (המעולים) בני זוג שנשואים כמעט 30 שנה אך שחייהם (בעיקר של הצד הנשי) פחות או יותר קפאו כשבתם מתה שמונה שנים לפני עלילת הסרט. כשהוא נוסע לכנס בניו אורלינס הוא פוגש במקרה בחורה צעירה (קריסטן סטיוארט) שעובדת כחשפנית (ומחלטרת בזנות) ומחליט להישאר שם ולקחת על עצמו את פרויקט השיקום שלה, בעוד אשתו נותרת להתמודד עם השלכות עזיבתו הפתאומית עליה. דרמה עם מסר. התסריט של הסרט הזה מנסה להימלט מקלישאות ולפעמים גם מצליח, אבל לא משכיח מספיק את חוסר הסבירות (שלא לומר הקריפיות המסוימת) של הסיטואציה הראשונית שממנה הסיפור מתפתח. הוא גם, איך לומר זאת, מעריך את עצמו קצת יותר מדי. אבל הבעיה העיקרית נראית לי דווקא סטיוארט החיוורת (תרתי משמע), שמנסה אבל לא כל כך מצליחה לגלם דמות עמוקה ומורכבת. היא נראית כמו קריקטורה של בחורה מנייריסטית, בייחוד מול שני הכוכבים האחרים בסרט, שמאירים את המסך בנוכחותם, ובייחוד בסצנות שאמורות להיות טעונות מאוד רגשית. לא גרוע, אבל פספוס.

להבדיל, גם "מחילת הארנב" עוסק בהתמודדות בני זוג עם מות ילדם (יש בין שני הסרטים גם נקודות השקה עלילתיות מסוימות, אבל עדיף לא לחשוף). ניקול קידמן וארון אקהארט מככבים בסרטו החדש של ג'ון קמרון מיטשל, שהוא עיבוד למחזה מצליח מברודוויי: בקה והאווי מנהלים חיים מאושרים עד שבנם הקטן נהרג בתאונה. לא שבר, משבר. הם מתקרבים ומתרחקים, כואבים ומתווכחים, שואלים ותוהים, מקיימים אינטראקציות עם אנשים אחרים (הוא עם חברה נוספת בקבוצת ההתמודדות עם אבל שהוא פוקד, היא עם נער מקומי). כפי שאפשר להבין, אין פה יותר מדי עלילה או משך זמן. זה סרט מינורי, שקט, אטי. הוא גם, באורח מופלא למדי, מצליח להיות סטרילי וקר ובאותו זמן מרגש ודוקר מאוד. לא יודעת איך זה עובד בדיוק. ממש קשה להזדהות עם בקה, אבל היא בכל זאת פוגעת. האווי מעצבן ואפילו אגואיסט, אבל הוא בכל זאת מעורר אהדה. שניהם פשוט אנושיים, מלאי ניואנסים ובלתי צפויים. "מחילת הארנב" לא מציע פתרון קל לשום דבר, ולא ממהר. הסוף שלו פתוח, אבל לא לגמרי לרווחה. הוא מייאש ומעורר תקווה גם יחד.

סרט נוסף, שונה לגמרי, שנקודת המוצא שלו היא מוות פתאומי הוא "אומץ אמיתי", סרטם החדש (והמצליח מאוד – מזל טוב ומגיע להם) של האחים כהן הנערצים עליי, שמתוכנן לצאת בארץ באמצע פברואר. זה סרט שנראה כמו מערבון קלאסי (בעל עלילה מורכבת מהרגיל), אבל כשמשווים אותו לגרסה שנעשתה ב-1969 על ידי הנרי התאוויי עם ג'ון וויין וגלן קמפבל, רואים שהוא לא עד כדי כך קלאסי. הסיפור בקצרה – אביה של מאטי רוס בת ה-14 (היילי סטיינפלד בסרט החדש) נרצח בידי שותף לעסקים (ג'וש ברולין) והיא שוכרת את שירותיו של המרשל הקשוח רוסטר קוגברן (המלך ג'ף ברידג'ס, שממלמל קצת יותר מדי – ספוילרים) כדי לתפוס אותו. מצטרף אליהם ריינג'ר טקסני (מאט דיימון) שרודף אחרי האיש כבר זמן מה. כולם מסתבכים. הריינג'ר עצמאי מדי, המרשל שתיין מדי, הילדה נחושה מדי… לכהנים כנראה אין בעיה בשום ז'אנר. הם מכניסים את הסגנון והתחכום שלהם גם למערבון כאילו אין בכך שום מאמץ. משחק מצוין, רגעי אבסורד לצד אקשן ומתח, נופים, סגירת מעגל. סרט מרתק ונהדר. ושונה למדי (אם כי רק מעט עלילתית, ויש קטעים זהים בדיאלוגים) מהסרט הראשון, שפחות דומה מאשר הסרט החדש לספר שעליו שניהם מבוססים.

סרטו של התאוויי מורכב אף הוא עלילתית, אבל הוא כזה מערבון שמח. מתרחש ביום ובאור שמש, האנשים קשוחים אך צודקים, המאבקים פחותים בין הדמויות, הסוסים דוהרים לצלילי "מוזיקת מערבונים" עליזה. בסרט החדש יש הרבה לילה (צילום: רוג'ר דיקינס, כמובן), יש שלג ויש מוזיקה נוגה (קרטר בורוול, כמובן), יש ווייסאובר מפי הדמות הנשית הבולטת בסרט, ויש הבדלים עלילתיים ספציפיים שזה לא המקום להרחיב עליהם. פתיחת הסרט וסיומו שונים בין שני הסרטים, ובבחינה שלהם אפשר לשים את האצבע ביתר קלות על ההבדלים התפיסתיים בין היוצרים ובזמנים שבהם נעשו הסרטים (לא אכנס לזה כאן מפאת הקדמת המאוחר). "אומץ אמיתי" של האחים כהן מסתיים באפילוג שיש שאמרו שהוא מיותר, אך בעיניי הוא מוסיף, והוא גם מסיים את הסרט בשוט יפהפה במיוחד.

הנציג הצרפתי לאוסקר הזר, "על אלוהים ואנשים" (במקור: "אנשים ואלוהים"), ייצא כאן רק בסוף אפריל. הסרט, המבוסס על מקרה אמיתי, מספר על קבוצת נזירים נוצרים (בהם למברט ווילסון ומייקל לונסדייל) שחיים במנזר במדינה צפון אפריקאית מוסלמית ונאלצים להתמודד עם ההקצנה הדתית של השלטון המקומי. גם למי שלא מכיר את הסיפור החדשותי המקורי, ברור שזה לא הולך להיגמר טוב. תנאי המחייה במקום הולכים ומחמירים, ועל הנזירים להתמודד עם המצב, יחד ולחוד, עד כדי שקילת עזיבה. הסרט מציג בעיקר את ההתלבטויות שלהם – אמונתם ותחושת השליחות מול רצונותיהם וחששותיהם האישיים כבני אדם (שיש להם גם בני משפחה במולדתם). זה סרט מעניין מאוד שעוסק בקשר וההבדל בין מחויבות אישית לקבוצתית ובגבולות האינדיבידואליים של כל אדם. במרכזו אמונה ולא דת, גם אם קשה להפרידן לעתים. הרגש בסרט מצטבר ואפקטיבי להפליא, הדמויות מעוצבות היטב למרות ריבוי מספרן, ויש בו גם סצנה אחת מופלאה (גם במובן שמזהים בה את המניפולטיביות אבל זה לא משנה) ועוצמתית (עם מוזיקה מ"אגם הברבורים" דווקא) שנחרתת בזיכרון. הסרט יוצא עוד כמה שבועות בדי.וי.די.

בפוסט הבא, לסיום הסדרה: סרטים שכנראה כבר לא ייצאו כאן לקולנוע.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, ביקורת, בקרוב, חיות, מוזיקה, נוסטלגיה, עיצוב, צילום, צרפתי, קולנוע, רימייק. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s