סרטים 2: לא עכשיו בקולנוע (חלק ב')

ובחלק ב'… לקראת סוף החודש ייצאו (שוב, בתלות במפיצים) עוד כמה סרטים שכדאי לבדוק. "קר עד העצם" הוקרן בפסטיבל ירושלים בקיץ ועכשיו מגיע להקרנות מסחריות אחרי שאסף עוד שבחים, הצלחה ופרסים. בסרטה של דברה גרניק מגלמת ג'ניפר לורנס (בתמונה עם ג'ון הוקס) את רי, צעירה בת 17 שאביה, שמעורב בעסקי סמים, נעלם אחרי שנתן כערבות לשחרורו את בית המשפחה (שכוללת את אמה הלא מתפקדת של הגיבורה ואת אחיה ואחותה הקטנים, שאותם היא בעצם מגדלת בעצמה). רי מחליטה למצוא אותו בעצמה לפני שהבית יילקח בידי הרשויות, ולשם כך היא צריכה להתערב בכמה עניינים לא לה בקהילה ההררית שבה היא חיה. זהו סרט שמערבב, ובהצלחה, סרט מתח על גבול הפילם נואר, סרט פשע ודרמה משפחתית. הוא מתרחש בכפור ומציג חיים קשים של קהילה סגורה וחשדנית שנשלטת בידי קבוצה אכזרית למדי שהיא גם משפחה. הוא עגמומי גם באווירה וגם בצבעים ובמוזיקה שבו (פלוס סצנה אחת יוצאת דופן ויפהפייה). אלימות מתפרצת היא עניין שבשגרה, ורי הולכת ומסתבכת בתוך העולם הזה. אני חושבת שכל הקור הזה, הממשי, הרגשי והמטאפורי, מנתק את הצופה רגשית מהסרט קצת יותר מדי, אבל בכל זאת מתגנבות ללב אכפתיות, סקרנות ודאגה לגורל הצעירה הזאת, שלורנס מגלמת ביעילות וברגישות. יש ב"קר עד העצם" קטעים מינוריים יותר, ביתיים, אך מתחת לפני השטח מבעבע כל הזמן איום שעומד להתפוצץ, עדות לבחירות הנכונות של הבמאית-תסריטאית ולהצלחתה בשמירה על המתח והקצב של סרטה.

"קומפני מן" (כן, עוד שם מושקע באדיבות המפיצים המקומיים העצלנים) הוא סרטו החדש של ג'ון וולס, התסריטאי-מפיק (וקצת במאי) שמוכר כאחד מיוצרי "אי.אר" והיה מעורב גם ב"משמרת שלישית", "הבית הלבן", "סאות'לנד" ועוד. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס בינואר 2010 ולקח לו שנה להגיע אל המסכים (אם כי הוא הוקרן מאז בכמה מסגרות), שזה די הרבה, בעיקר במונחים של סרט שעוסק במשבר הכלכלי בארה"ב. כנראה היו אז קצת פחות פסימיים לגבי היציאה מהמיתון ולגבי הפוליטיקה הלאומית שם. הסרט מספר על שלושה עובדים בכירים בחברה שנאלצת לסגור סניפים ולבצע "צמצומים". הצעיר בהם, בובי (בן אפלק), מפוטר מעבודתו ללא שום התראה, ועם הזמן מתקשה יותר ויותר לממן את צורכי משפחתו; פיל (כריס קופר) חושש, ובצדק, למשרתו שלו ולעתידו אם יפוטר; וג'ין (טומי לי ג'ונס) נחרד מהפיטורים סביבו ומואס בחוסר הנכונות של ההנהלה לחסוך כסף בשיטות אחרות. זה נשמע קצת כמו "וול סטריט: הכסף מדבר" פוגש את "תלוי באוויר", אבל "קומפני מן" הוא דרמה אטית ועצובה שנכנסת לעומקם של חייהם של אנשים שחייהם משתנים בבת אחת – לא רק ההשפעות הכלכליות אלא גם הנפשיות וההשלכות על הסובבים אותם. הסרט מאוד מובנה ומסודר, חלק ומהוקצע, וחלק מהדמויות הבולטות שטחיות מדי בהשוואה לאחרות, אבל המשחק הטוב של כל המשתתפים, כולל שחקני המשנה (בהם קווין קוסטנר, רוזמרי דה-וויט, איימון ווקר, קרייג טי. נלסון ומריה בלו), מעביר ללא סנטימנטליות את הדקויות והמורכבויות של הסיטואציות שבהן נתקלות הדמויות במשך החודשים שמוצגים בסרט: הקשיים ההולכים וגוברים, חיפושי העבודה המייאשים והדימוי העצמי המתכלה. רוב הצופים הבוגרים חשבו על מצב דומה של פיטורים במקרה הטוב וחוו מצב כזה במקרה הרע, והעובדה הפשוטה הזאת יוצרת הזדהות ראשונית הכרחית, בעיקר כשמציגים דמויות יאפיות שלא בדיוק חשבו הרבה קדימה או קימצו בהוצאות הכספיות. וולס דווקא לא עושה יותר מדי הנחות לדמויות שלו, למרות שכאמור עיצובן לוקה בחסר לפעמים. לכן הסוף שלו, שמבטא בחוזקה את שיטת ה"עשה זאת בעצמך" שהסרט דוגל בה לכל אורכו, תלוש ואפילו מזויף. הוא סוגר קצת מהר מדי משבר שבמציאות עדיין נמשך, כאילו מדובר במשבר אישי מנותק מהמשבר הכללי שאי אפשר להתעלם מקיומו, כרגע או בזמן עשיית הסרט. חוץ מהסוף הזה מדובר בסרט מחושב אך יפה (צילום: רוג'ר דיקינס) שנותן מרחב לשחקנים שלו.

והאחרון מבין היוצאים בסוף החודש בפוסט זה, שגם יחתום את הפוסט, הוא "טטרו", סרטו של פרנסיס פורד קופולה. קופולה, אחד מגדולי הבמאים האמריקאים של העשורים האחרונים, קצת נעלם מעסקי הקולנוע, וכשחזר החל לעשות מה שבא לו (כלומר סרטים אמנותיים). "טטרו" הוא סרט חצי אוטוביוגרפי המספר על צעיר (אלדן ארנרייך) שמגיע להתארח אצל אחיו (וינסנט גאלו), שהתנתק מהמשפחה, וזוגתו (מריבל ורדו). סודות משפחתיים רובצים על האחים – בעיקר הקשר הסבוך שלהם עם אביהם (קלאוס מריה ברנדואר האדיר) – והיחסים המתוחים עוברים שינויים וטלטלות במהלך העלילה העמוסה. זהו סרט על משפחה ועל אמנות (וככזה מתאים לסיים איתו פוסט שחלקו הראשון נפתח בתמונה מתוך "עותק נאמן למקור", שגם הוא עוסק בנושאים אלה ובקשר ביניהם), שהופך במודע ליותר ויותר מלודרמטי ככל שהוא מתקדם (אם כבר אמרתי מלודרמה בטקסט של המלצה, אז אם עוד לא צפיתם ב"אני אהבה", הנה תזכורת נוספת שממש רצוי לעשות זאת). בעיניי הוא טור דה פורס, גם אם לא מושלם, של יוצר שעוסק בנושאים שקרובים אליו מאוד ובוחר לטפל בהם בדרכו שלו, מלאת התשוקה והמחוות ליצירות אמנות אחרות (לא רק קולנוע). "טטרו" מצולם נפלא, מרגש וכובש, ולמי שמוכן לאתגר ולריכוז הדרוש נכונה חוויה מלהיבה. אני כנראה ארחיב על הסרט בביקורת לקראת יציאתו, ובינתיים כדאי לקרוא את הפוסט המצוין של עופר ליברגל על קופולה והסרט.

בפעם הבאה, כאמור בחלק א', סרטים שמתקרבים אל מסכינו, אבל קצת פחות מהר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, ביקורת, בקרוב, מוזיקה, עיצוב, פסטיבל, צילום, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s