בסוף השבוע, אם לא ישתנה משהו בימים הקרובים, ייצאו לקולנוע שבעה סרטים חדשים. הבולטים שבהם הם "מכאן והלאה" של קלינט איסטווד ו"עותק נאמן למקור" הנהדר של עבאס קיארוסטמי (בתמונה למעלה), שהביקורות שלי עליהם יתפרסמו כאן בהמשך. כפי שאפשר להבין מכותרת הפוסט, הוא יעסוק בסרטים שיוצאים לאקרנים קצת יותר בהמשך (ובחלק הבא בסדרת הפוסטים – קצת הרבה יותר בהמשך). מתברר שזו תקופה טובה לקולנוע פה, עם כמה נציגים של עשייה אמיצה שנכנסה למיינסטרים בדהרה וכמה שנשארו בשוליים אבל כדאי להקדיש להם תשומת לב.
בשבוע הבא אמור לעלות (לאחר שיציאתו הוקדמה) "ברבור שחור", סרטו המדובר מאוד של דארן ארונופסקי בכיכובה של נטלי "תכף אוסקר" פורטמן. באופן כללי זהו סרט על רקדנית שמקבלת את התפקיד הראשי ב"אגם הברבורים", ועוברת תהליך כדי להצליח לגלם גם את הברבור השחור, הצד האפל שלה. לצדה מילה קוניס, ונסן קאסל וברברה הרשי כאמה הלחוצה. האמת היא שממש קשה לדון בסרט במסגרת של פסקאות קצרות. הוא עוסק בתהליך נפשי שמתבטא גם פיזית (או שלא) והופך לפחות ופחות ריאליסטי ככל שהוא מתקדם (או שלא); הוא עשוי נפלא (יש שיגידו על חשבון הרגש. לי הספיק מה שהיה), מורכב ומצליח להפתיע, גולש למחוזות האימה וסרטי השיגעון (לאן נעלם "שאטר איילנד" באמת?) ויש בו אנרגיה פרועה עד מטורפת.
לסרט הצמידו פה ושם את התואר יצירת מופת. בעיניי זה קצת מוגזם. החצי השני שלו מעולה וסוחף (עד כדי הותרת הצופה בחוסר נשימה), אבל קצת קשה לי להתגבר על העובדה שהחצי הראשון שלו לא משהו (במהלך צפייה ראשונה. אבל גם זו חשובה). אני גם לא אוהבת בלט, וגם לא את "אגם הברבורים", יצירה שאני מכירה לא רע ושמשמשת פסקול לסרט לא רק בקטעי החזרות וההופעות אלא גם כמוטיב חוזר ברגעים אחרים. למרות זאת החצי השני באמת שווה את צליחת החצי הראשון, אז אולי הסרט הוא חצי יצירת מופת. בכל מקרה זה סרט מרתק שבוודאי ידונו בו עוד רבות וכדאי לצפות בו על מסך גדול.
בשבוע הבא ייצא גם "נאום המלך", סרטו המשובח של טום הופר שמספר על התגברותו של הדוכס מיורק – אחר כך המלך ג'ורג' השישי – על הגמגום שלו ועל שאר חוסרי ביטחון בדרך לנאום חשוב במיוחד לעמו בתחילת מלחמת העולם השנייה. זה סרט שקל מאוד להגיע אליו אחרי הנמכת ציפיות הנובעת מציניות – סרט על התגברות על קשיים, על מלך שמתכונן לתפקידו בעזרת "פשוט עם", וסופו הטוב ידוע מראש. מאוד מיינסטרימי ומכובד. אז נכון, הסיפור קצת מוכר והמשחק באמת נפלא כצפוי (קולין "תכף אוסקר" פירת' וג'פרי "כבר יש אוסקר" ראש, וגם הלנה בונהם קרטר לא מתעצלת. דמותו של צ'רצ'יל תמוהה היסטורית וחבל – ראו בעניין הזה גם כאן – אם כי טימותי ספול מלבב בתפקיד הקטן). זה סרט פיל גוד תקופתי. אבל הבימוי והצילום הופכים את הסרט ליותר מסיפור אמצע הדרך שהיה יכול להיות. יש בסרט שימוש מצוין בזוויות צילום, בקלוז אפים ובמרחב הפריים. המבע הקולנועי בסרט מוסיף המון לסיפורן האישי של הדמויות הראשיות – מקטין או מגדיל אותן בתמונה על פי הרגשתן, מרחיב או מצמצם את סביבתן (ותקרות גבוהות יפות לא חסרות שם). ההשקעה מורגשת ומוערכת. סרט מהנה מאוד.
דווקא כן השבוע עולה לאקרנים במפתיע (אם לא יידחה שוב ברגע האחרון) הסרט "נראה אותך כוכב", או במקור: "The Marc Pease Experience". הסרט יצא בהפצה מוגבלת בארה"ב ב-2009 ובבריטניה (למשל) יצא באמצע 2010 ישר לדי.וי.די. פה הוא היה אמור להיות מופץ לפני כמה חודשים בשם "הרפתקאות מארק פיס", נדחה שוב ושוב ואז נעלם מלוח ההפצה, עד הקאמבק הפתאומי. גם במפתיע, זה סרט חמוד, אם כי ממש במשקל נוצה. ג'ייסון שוורצמן מגלם בו את מארק פיס (פיז, האמת), שהיה אחד מכוכבי המחזמר בתיכון שבו למד, אבל פישל באמצע קטע השירה הגדול שלו. מאז הוא חבר בקבוצת שירה כושלת וממשיך לחלום חלומות, שלא לומר לשגות באשליות. הוא תקוע בתיכון ביותר ממובן אחד – לא רק שהוא לא ממש התקדם מעבר לאותה הופעה מביכה, הוא גם ממשיך להציק למורה המוזיקה של התיכון (בן סטילר, שקולע בול) שיפיק את ההרכב הקולי שלו וגם יוצא עם תיכוניסטית (אנה קנדריק המקסימה), שמשתתפת בהעלאה מחודשת של אותו מחזמר – "The Wiz". הסיפור סטנדרטי – הגיבור מסתבך, המורה נחשף כמעצבן עד מניאק (דווקא פה קיוויתי שייצאו מהתבנית), ועד סוף הסרט הדמויות החיוביות ימצאו את עצמן והדמויות השליליות יסבלו (אבל לא קיצונית, זה לא כזה סרט). למרות זאת, כאמור מדובר בסרט ממש חמוד שלגמרי לא גורם להתכווצויות מבוכה בעת הצפייה. יש בו קצת קווירקיות, קצת דיאלוגים שנונים וקצת צחוקים, שחקנים טובים ולא יותר מדי שירים מעצבנים מהמחזמר. והחשוב ביותר: הוא מצליח להעלות נושא טחון בלי ליצור תחושת היינו-פה-כבר-אלפי-פעמים. מפתיע, כבר אמרתי.
ואפרופו סרטים שנדחו עד היעלמות ואז הוחזרו במפתיע – מקרה דומה (בינתיים עדיין בשלב ההיעלמות) הוא "יללה", סרטם הפסאודו-דוקומנטרי של רוב אפסטיין וג'פרי פרידמן, צמד במאים שמתמחה בסרטים תיעודיים (לרוב על נושאים להט"ביים. אגב, סרטו המעולה וזוכה האוסקר של אפסטיין, "The Times of Harvey Milk", אמור לצאת מחדש בעוד כחודשיים בדי.וי.די של קריטריון). הוא אולי מתאים יותר לפוסט מתקרב שיהיה על סרטים שלא יצאו פה בקולנוע, אבל אם כבר אז כבר, אולי הוא פתאום יחזור לתכנון של המפיצים. הסרט עוסק ב"יללה", השיר/פואמה/נובלה המיתולוגי/ת של המשורר וכו' אלן גינסברג, בכמה מישורים. ג'יימס "תכף מנחה אוסקר" פרנקו (שיככב בפוסט הבא בסדרה) מגלם בסרט את גינסברג בראיון על אודות חייו הצעירים, יותר ופחות, ועל יצירתו, ובסצנות הקראה של הפואמה לפני קהל אוהד. עוד בסרט אנימציה הממחישה קטעים מתוך הפואמה ושחזור של העדויות במשפט שבו דרש "הציבור" לצנזר את הטקסט השערורייתי בשל היותו תועבה. כל אלה מתכנסים למעין דיוקן של הפואמה. ברור מה משך את צמד הדוקומנטריסטים לסרט שרובו מבוסס ישירות על חומרי ארכיון, חבל רק שהחלקים מאוד לא אחידים ברמתם. האנימציה יפה ומוצלחת אך לא באמת מספקת פרשנות לטקסט, וסצנות ההקראה מחווירות לעומתה (נראה שהן משמשות יותר להראות שהיו אנשים שאשכרה הקשיבו לו בזמן אמת); פרנקו מעולה בתפקיד הראשי וקטעי הראיון מעניינים, אבל קטעי המשפט (שבהם מככבים בין השאר ג'ון האם, דיוויד סטראתרן ובוב בלבן) נראים כסדרה של ראשים מדברים ותו לא והם נפילות מתח בסרט. חוסר האחידות הזה מונע מהסרט לעבור כמקשה אחת המציגה יצירה מכמה היבטים, אבל הוא שווה צפייה בשל הקטעים הטובים יותר שבו ולמרות החלשים. כרגע נראה שיש לחפש אותו בדי.וי.די.
בחלק השני: עוד סרטים שייצאו החודש.
זה לא בלוג סוגסטיבי 