דרכו של לוחם (ביקורת מ"רייטינג")

"פייטר", שעלה בארץ בשבוע שעבר, הוא סרט הקולנוע הראשון של דיוויד או ראסל מאז "אני ♥ האקביז" מ־2004. מאז שמו עלה לכותרות בעיקר בעקבות סרטים שנטש, אבל סרטו החדש מראה שבכל זאת היה שווה לחכות ליצירה חדשה שלו.

"פייטר" מבוסס על סיפורו האמיתי של מיקי וורד (מארק וולברג), מתאגרף אירי־אמריקאי שמנסה לפרוץ לעולם המקצועני. מיקי חי בלואל, מסצ'וסטס, עיר פועלים שהאגרוף בראש מעייניה. הספורט נמצא גם בדמה של משפחתו של מיקי – אמו הקשוחה אליס (מליסה ליאו המופלאה) מנהלת אותו, ואחיו, דיקי אקלונד (כריסטיאן בייל), מאמן אותו בשותפות עם שוטר מקומי (מיקי אוקיף, שמגלם את עצמו ונראה שהוא לא השתנה הרבה מאז אירועי הסרט, שהתרחשו לפני 15 שנה). דיקי היה בעברו מתאגרף מבטיח, אך הוא נפל חזק לסמים ולפשע. מיקי ממשיך להתאמן ואף נאבק בפציעה בידו, אך דרישות משפחתו והשתלטנות של אמו ואחיו פוגעות בהצלחתו, ובעזרת חברתו החדשה, שרלין (איימי אדמס, שקצת עדינה מדי לתפקיד הזה), הוא מבין שייתכן שעליו להשתחרר מהם קודם שיוכל למצות את כישרונו.

כפי שאפשר לנחש מתיאור העלילה הזה, "פייטר" פועל במסגרת ז'אנר סרטי הספורט ההוליוודיים, שבהם הגיבור צריך להתגבר על מגוון קשיים וללמוד להכיר את עצמו בדרכו להצלחה המבוקשת. במקרה הזה, ההתרחשויות לא רק צפויות אלא גם מתנהלות בעצלתיים, ואפילו סופן, שאמור להיות רגע משלהב, נדמה רק כהמשכו האורגני של התהליך שמציג הסרט, כתוצאה המתבקשת, כאילו לא הייתה ברירה אחרת. והרי דווקא הברירות האחרות, המכשולים והתפניות הם שמרתקים. אם היה נוצר ב"פייטר" רושם אינטנסיבי ולחוץ יותר, נינוח פחות, אולי היינו מקבלים סרט מצוין באמת.

כי למזלו של הסרט ושל הצופים, מעלותיו מתגברות על החולשה שפושה בהתקדמות העלילתית. ראסל מנצח היטב על קאסט מעולה של שחקנים שמעניקים נפח ועומק לדמויותיהם. מעבר לאלה שהוזכרו ראוי לציין גם את ההפוגה הקומית של הסרט – שבע אחיותיהם הקולניות של מיקי ודיקי, שמשמשות מעין מקהלה יוונית צעקנית במיוחד (קשה להבדיל ביניהן, אבל אתם מוזמנים לנסות לזהות את זו שהיא אחותו של קונאן אובריאן). כמו הטובים בסרטי הז'אנר, "פייטר" לא באמת עוסק בספורט המסגרת. הוא מציג קרבות אגרוף, אבל בלבו נמצא המאבק בין המשפחה והמסורת להתפתחות האישית. וולברג מוצלח בתור המתאגרף השקט והמרוכז שנקרע בין נאמנותו ואהבתו למשפחתו ובין הרצון לפרוץ קדימה ולהצליח באמת. אבל מי שבאמת בולט הוא דיקי, דמות אנרגטית המושכת את תשומת הלב והעין יותר מזו של מיקי, בזכות כריסטיאן בייל. רמת הכניסה של בייל לתפקיד וההזדהות שלו עם הדמות, לפחות כפי שזה נראה על המסך, מבהילות ממש. דיקי על פי בייל חצוי לא פחות מאחיו. לא ברור אם הכרזותיו התכופות על הקאמבק שנמצא מעבר לפינה מעידות על הכחשה שבה הוא חי או שהן ניסיון לשמור על מוראל (בעיקר של הסובבים אותו) ועל אופטימיות מעושה נוכח מצבם הממשיך להידרדר של חייו, בייחוד כשהוא מציג בפני אנשים שונים את יוצריו של סרט תיעודי על אודותיו, המלווים אותו (את הסרט האמיתי, ששודר בשנת 95', תוכלו לראות באתר snagfilms.com, שבו אפשר לצפות בסרטי תעודה רבים בחינם). קשה לעתים לזכור שדיקי אינו הדמות שבמרכז הסיפור, אך כדי להיזכר צריך רק לחשוב על הקלילות ששזורה בסרט ולא הייתה מתאפשרת לו היה ניתן משקל יתר לסיפורו הפרטי של דיקי. הפינג פונג המילולי והרגשי בין בני המשפחה והקצב המהיר של הסרט ישאב פנימה גם את הצופה הציני. בדומה לסגנון האגרוף של מיקי, אין בסרט רגש כובש שמחזיק לאורך זמן, אבל יש בו מספיק טכניקה, סבולת ועקשנות לבנות יצירה מבדרת ומספקת שכוחה הגדול בתצוגת המשחק האדירה של משתתפיה.

"פייטר" ("The Fighter"), ארה"ב 2010, 115 דקות



מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, ספורט, פורסם במקום אחר, קולנוע, תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s