סרטים 1: עכשיו בקולנוע

התמונה הנ"ל לקוחה מתוך "פייטר", כנראה הסרט החדש הכי טוב שאתם יכולים לראות כרגע בקולנועינו. הביקורת המלאה שלי תתפרסם כאן רק בעוד כמה ימים, אבל אם אתם מחפשים מה לראות, הרי קיבלתם המלצה חמה.

ומה עוד מוקרן אצלנו עכשיו (או תכף)?

"התייר" – זהו רימייק אמריקאי למותחן הצרפתי הלא רע "אנתוני זימר" מ-2005 (ימד"ב טוען שהוא יצא בארץ בינואר 2006, כמה עגול). לא ניכנס לסיבות לעשות רימייק כזה בכלל (כסף?). נתנו את זה לבמאי של "חיים של אחרים" הגרמני המצוין, אבל יצא סרט שכולו בעיות. הסיפור שלו דומה מאוד לסרט המקורי – בקיצור, אישה יפהפייה שהיתה מעורבת עם פושע נמלט מתיישבת ליד תייר תמים ברכבת, לפי הוראותיו של הפושע ההוא, כדי שיחשבו שהתייר הזה הוא הפושע בפנים חדשות, ומתפתח סרט מתח רומנטי רב תפניות. במקור זה די עבד, כאמור, ולאו דווקא בשל התסריט המתוחכם. בסרט הצרפתי כיכבו סופי מרסו (הכניסו מחמאה עמוקה לבחירתכם כאן) ואיוון אטאל, שבהחלט יכול להתאים לתפקיד אדם מהישוב שנקלע להרפתקה מהסרטים. בסרט החדש מדובר בשניים מהכוכבים הגדולים ביותר של הוליווד, ואיזה ליהוק מסכן זה. אנג'לינה ג'ולי (במבטא אנגלי לא מדהים אך גם לא מחריד) היא נסיכת הקרח, ברבי בשמלות שלא ממש מתאימות לה ובטח לא מישהי שאנחנו אמורים לפתח אליה חיבה; ג'וני דפ הביא אותה במראה היישר מתקופת דון חואן דה מרקו החלקלקה שלו, לא ממש איש נורמטיבי מהרכבת שנתקף הלם מהאירועים הפוקדים אותו. מילא זה, אבל איך הצליחו להוציא מהשניים כל כך הרבה חוסר כימיה? לא ברור. תוסיפו לזה עודף אירועים של המאיון העליון (אם כי יש שם כל מיני אירופיים יפים בשמלמלות או חליפות פינגווין) והיעדר מתח (על כמה סוגיו), ותקבלו סרט עצל, תפל וחסר חן. לוותר (או ללכת ל"שלושת הימים הבאים", שהוא בינוני אך לא מביך. אלא אם כן ראיתם את הטריילר שלו, שמפרט ממש את כל הסרט).

עוד סרט שאפשר לוותר עליו (אבל הוא בכל זאת קצת טוב יותר) הוא "מסעות גוליבר", בהשראת הסיפור המקורי (כלומר מה שמוכר כללית בציבור מהסיפור המקורי), בכיכובו של ג'ק בלאק, שמגלם את גוליבר, עובד בחדר הדואר של מגזין (בין השאר) המאוהב כבר שנים בעורכת הטיולים (אמנדה פיט). הוא מגיש לה טקסטים שהעתיק בתור דוגמאות כתיבה וזוכה למשימת דיווח ממשולש ברמודה. מכאן לשם הוא מגיע לליליפוט והמהומה רבה – יש אויבים מהאי השכן, גנרל (כריס או'דאוד, משעשע) שאמור להינשא לנסיכה (אמילי בלאנט, מבוזבזת), פשוט עם (ג'ייסון סיגל, עוד יותר מבוזבז) שבאמת אוהב את הנסיכה, ומלך ומלכה שאין להם תפקידים נורא משמעותיים (בילי קונולי וקתרין טייט, גם הם מבוזבזים). גם הסיפור מוכר – בחור שחצן אך לא יוצלח מושלך למקום חדש, מטיף לאחרים, מגלה שהוא לא חי לפי ההטפות שלו ושהוא היה די חרא של בנאדם, משנה את דרכיו וזוכה בנערה (בלי סיבה נראית לעין). אני לא בטוחה שילדים יבינו מה רוצים מהם בסרט, שמחליף רפרנסים על זמניים ברפרנסים עכשוויים – ולא בצורה מוצלחת במיוחד (ואני בדרך כלל אוהבת כאלה. אבל כשמצטטים לך בית שלם משיר ומיד משמיעים לך את השיר, למקרה שפספסת, זה מעצבן) – ועמוס עלילות משנה. הם אולי ייהנו מהבלחי ההומור הנמוך והשטיקים של ג'ק בלאק, שבנסיבות מסוימות גם אני מחבבת (את השטיקים, לא את בדיחות ההפרשות). מבוגרים יבינו מה היו רוצים לתת להם בסרט ולא ממש הצליחו. אין בו שום דבר סוחף או מעניין, אם כי יש בו כמה רגעים חינניים שמצילים אותו מלהיות גרוע ממש. זה לא מספיק.

סרט טוב משני האחרונים גם יחד הוא "אי שם", סרטה החדש של סופיה קופולה. הסרט מספר על כוכב הוליוודי מצליח (אם כי לא בטוח שהוא גם טוב במה שהוא עושה), בגילומו של סטיבן דורף (שהיה פעם מישהו קצת יותר מוכר), שבתו (אל פנינג המקסימה) מגיעה במפתיע לשהות איתו תקופה די ארוכה, עד שיגיע זמנה לנסוע למחנה הקיץ. מי שיחפש פה את הסרט הסטנדרטי שמציג תהליך שעובר על אב מנוכר בדרכו להתקרב אל בתו ולהפוך לאדם טוב יותר, יתאכזב. זה לא סרט תהליך, גם לא סרט מסע. כמעט אין בו עלילה. הוא בעיקר אוסף סיטואציות. זה סרט שמציג את הריקנות של החיים של גיבורו, כלומר את זו של הוליווד מלאת הזיוף. הגיבור הזה לא שחוק ולא מאס בחיי הזוהר והתהילה, הוא פשוט נוהג כרובוט, לא מרגיש כלום, חיובי או שלילי, לא מחובר לדבר או לאיש (וגם לא ממש מעורר אכפתיות או אהדה). חי מכנית. קופולה מתבוננת בחיים האלה דרך המצלמה (והתסריט) במבט מעוצב, קצת מיואש וטבעי מאוד (מפתיע ונהדר למצוא את כריס פונטיוס מ"ג'קאס" בתפקיד משנה). יש ב"אי שם" רגעים נפלאים והרבה יופי ויזואלי מול כיעור אנושי, ולבעלי הסבלנות כדאי להשקיע בו. חבל רק שהסרט מסתיים קצת מאוחר מדי – לא במובן של אורך אלא של סצנת סיום גרועה, שבלעדיה הסרט היה נגמר בנקודה מוצלחת הרבה יותר. למרות זאת, זהו סרט יפהפה ומעורר מחשבה ורגש דווקא בשל היעדרם מדמותו הראשית.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, בריטי, ספורט, עיצוב, עצבים, צחוקים, צילום, צרפתי, קולנוע, רימייק. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s