דוקטור כריסמס ותוכניות אחרות

אז היה לנו ספיישל חג מולד ראשון של "דוקטור הו" תחת שרביטו של סטיבן מופט. חלקו הראשון של פוסט זה יעסוק בו (ספוילרים, כמובן. מי שרוצה לצפות וטרם הספיק יכול לקפוץ ל"תוספות למתקדמים" או לקטע על התוכניות האחרות). בהערות, בנקודות. יכול להיות שהיה טקסט מעמיק יותר, או לפחות מילולי יותר, אם הייתי כותבת אותו קרוב יותר לצפייה בפרק, אבל לא יצא.

זה כנראה הספיישל שהכי נתן הרגשה כריסמסית עד עכשיו, ולא רק בשל ההשראה (וההתייחסות הישירה לא רק בשם הפרק אלא גם בדיאלוג) מ"A Christmas Carol" של דיקנס (בעצמו חבר ותיק של הדוקטור). די מדהים שעברה פחות משנה מאז הפרידה בת שני החלקים (זה של כריסמס היה רע וזה של השנה החדשה מעולה) מדיוויד טננט, לא? אני יודעת שיש מספיק אנשים שלא אוהבים את עונה 5, את הדוקטור החדש, את מופט כשואו-ראנר וכו'. חבל. זו לא עונה מושלמת, אבל ממתי יש כזו? מופט נחשב מושלם קודם כי הוא עשה פרק או שניים בעונה. והיו יותר מפרק אחד או שניים מצוינים בעונה הראשונה שלו בשלטון. ונראה לי שהספיישל הזה, למרות שלא כולם מתו עליו, ייזכר כאחד החזקים השנה. אנרגטי, משעשע ועצוב בדיוק באיזון הנכון, בלי אויבים דרמטיים ועם הרבה רגשות ומחשבות.

הדוקטור של מאט סמית מקבל יותר ויותר אפיון משל עצמו עם הזמן, וזה בלט בפרק הזה. סמית היה פשוט נהדר. מולו כיכב, תרתי משמע, מייקל גמבון האגדי. איזה שחקן אדיר. האמת שלא צריך להרחיב עליו, כי הוא מייקל גמבון, לא איזה שחקן אנונימי. והשחקנים המתחילים היו טובים – אלה ששיחקו את דמותו של גמבון (אני לא יכולה לכתוב את שם משפחתו לבד בלי לחשוב על "טופ גיר"! דאמיט) בצעירותה וגם קתרין ג'נקינס הלא-שחקנית, שהצליחה לשדר שבריריות ורגש וגם לא לעצבן עם השירה.

עד כמה גמבון כוכב? נתנו לו את שורת ה"ראן!" המסורתית.

וכמובן היו הרפרנסים הקטנים – לאירועי עבר, לאקססוריז (שמתם לב מה קורה בכל פעם שהדוקטור והצוציק פותחים את דלת תא ההקפאה? בעיקר הידד לטום בייקר. הייתי שמחה אם היו עוזבים כבר את עניין ה-fez, אבל לפי הטריילר לעונה 6 זה ימשיך), לרוח הסדרה ולרוח החג.

היה כריש. היה כריש.

היה מעט מהג'ינג'ית, ועוד פחות מרורי (הוא מקסים. כלומר ארתור דארוויל מקסים). אבל לפחות לא השאירו אותו באיזה מקום רחוק. ונראה שקצת נגמר להם התקציב כשהגיעו לעצב את החללית, אבל לא נורא.

נראה לי שזה גם ספיישל הכריסמס שהכי יועד למבוגרים. הוא העלה נושאים מורכבים יותר מהרגיל בעודו נשאר מינורי (מופט כנראה התאמץ) הרבה יותר מהבומבסטיות (שהיתה אמנם מוצלחת ברוב ספיישלי החג) של ראסל טי דיוויס. זו מורכבות שלרוב עובדת לטובתו של מופט, בייחוד בפרקי stand alone. נשאר על מה לדבר אחרי הפרק.

ואפרופו – הפרק הזה נדמה קיצוני יותר מבחינת התעלמות מהשפעות שינוי העבר במסע בזמן על ההתרחשויות ועל הזיכרונות אפילו מאשר ב"יום האב" מהעונה הראשונה (המיתולוגי בהתעלמות שלו מהשינוי שהיה חל ברוז ובסביבתה. ובנהג הפוגע. ובעדים. ובעיתונאים שדיווחו על התאונה ונשארו מחוץ לפרק. הבנתם את הרעיון). זה ממש גבל בחוסר קנוניות. מה לעזאזל הוא עשה שם? אבל בעצם הפרק התקיים במעין מעגל סגור, בלי דמויות חיצוניות ומבט על העולם מסביב. זה לא מסיר את האחריות, אבל אם כבר לא להתייחס לסביבה, אז עד הסוף.

ובקטנוניות של חובבי קולנוע: איך שודר כל מה ששודר מחדרו של הילד לסלונו של הגרסה המבוגרת שלו? זה התחיל דרך מחשב, לא? ואחרי זה, בחדרים נפרדים ובזוויות שונות? ניאלץ לפטור זאת כאחד ממקרי ה"דוקטור יכול". וגם הבמאי, הצלם, התסריטאי…

שטויות, היה יופי של פרק.

תוספות למתקדמים:

לפני הפרק מאט סמית התארח (לצד מאט לוקאס ודיוויד ווליאמס) בתוכנית של גראהם נורטון:

ועוד לפני כן בשבוע שודר כל יום קטע קצר של מאחורי הקלעים בהגשת צ'רלי מקדונל, ילד שמוכר בקרב אנשי היוטיוב חובבי הדוקטור אבל הוא בעיקר מעצבן (אני מודה שיש לו פוטנציאל להיות לא רע כשיגדל. כן, אני מודעת לכך שהוא בן 20). הקטעים נמצאים ביוטיוב ולא הכרחיים, אם כי האחרון, הארוך שבהם, נחמד:

כמובן שודר מאחורי הקלעים אחרי הפרק. גמבון כיכב גם בו, אבל זה יצא כפרומו:

הקונפידנשל הזה עשה לי פלאשבקים רציניים לביקור שלי בקארדיף טרום כריסמס בשנה שעברה (הם מקשטים אותו דבר, מתברר). והשמיעו בו את "Fairytale of New York", שזה תמיד טוב.

ומה לגבי תוכניות חג אחרות? היו שהפתיעו לטובה, כאלה שהיו טובות כצפוי וכאלה שלא בדקתי (גם כצפוי).

תוכנית המערכונים "The One Ronnie" היתה טובה מאוד. ליתר דיוק היא היתה טובה מאוד בקטעים שלא היו מונולוגים באולפן. התארחו בה מיטב קומיקאי הממלכה (בהם קתרין טייט, הארי אנפילד ורוב בריידון) והיא הצליחה להיות אקטואלית וכמו-פעם בו בזמן.

מאט לוקאס ודיוויד ווליאמס, שגם התארחו בספיישל הנ"ל, חזרו סוף סוף עם תוכנית חדשה. "Come Fly with Me" הוא מוקומנטרי על צוות העובדים בשדה תעופה כלשהו, מאנשי חברת התעופה הזולה (הפיקטיבית) FlyLo למוכרת בדוכן קפה, בתוספת נוסעים מזדמנים. הצמד מגלם המון דמויות בכישרון די מדהים, אם כי חלקן יוצאות די סטריאוטיפיות אתנית (מה לעשות), והפרק הראשון בסדרה בהחלט היה מוצלח. נראה אם זה יחזיק לאורך העונה (הפרק השני משודר בסוף השבוע הקרוב וכך הלאה).

את מסורת הספיישלים לחג קיימו גם השנה בני משפחת רויאל ב"Joe's Crackers", הפרק החדש בעלילות המשפחה הלא-ברור-איך-מתפקדת. הספיישל של השנה שעברה לא היה כל כך מוצלח בעיניי, והנוכחי היה שיפור ברור. הפעם המשפחה מתמודדת עם העובדה שהשכנים הוותיקים, ג'ו וצ'ריל (או שריל, תלוי במבטא), מכרו את הבית ועומדים לעזוב לאחר מות אם המשפחה מרי. כולם כמובן מגיעים לחגוג בבית ההורים, כולל אנטוני וחברתו החדשה, שנמצאת בהיריון מתקדם. ג'ים וברברה, מנהיגי משפחת רויאל, הזדקנו עם הסדרה, כך שג'ים עצבני וגועלי מתמיד ולברב יש פחות סבלנות. דניז ודייב הורים בלתי אחראיים יותר מתמיד, עד שתרצו להרביץ להם. ואנטוני הוא כמובן המוצלח (והנורמלי) ביותר במשפחה. כרגיל קשה להאמין בתחילת הפרק שאפשר לחבב את חבורת האנשים האלה, שנדמים גרועים מאי פעם, אבל בסוף הפרק תיזכרו למה התאהבתם בהם אי אז בעבר. פלא.

עוד שודרה תוכנית סיכום השנה של מבקר הטלוויזיה החריף צ'רלי ברוקר. הוא מסכם את אירועי השנה במדיה בהרבה שנינות והומור אבל בעיקר כסאטירה שהושקעה בה הרבה מחשבה. תוכנית כיפית, אם כי למי שצפה בתוכניות שלו במהלך השנה חלק מהדברים, בעיקר אלה הקרובים יותר לעכשיו, יישמעו קצת חוזרים על עצמם. עם זאת, מאחר שחסרונו של הטור השבועי של ברוקר כה מורגש, עדיף ספיישל סיכום מכלום! זו הזדמנות מצוינת להביא את הקליפ הוויראלי שלו מתחילת השנה:

"טופ גיר" השקיעו בשני ספיישלי חג. האחד שודר בשבוע שעבר ובו הם יוצאים למסע במזרח ארה"ב. כרגיל, מכוניות ספורט, מתיחות, תחרויות ושיגועים. זה היה פרק לא רע, אבל צחוקים אמיתיים נשמעו מצדי רק פעמים ספורות (קטע מתחם הירי, כמובן. וגם באבודים בניו יורק). מהנה, במיוחד לחובבי הסדרה. הספיישל השני היה מוצלח באמת. בתוכנית הזו יצאו השלישייה למסע דמוי שלושת החכמים מהברית החדשה – מהמזרח (עיראק) לבית לחם. הם לא ממש יכלו לנסוע דרך אזורי הלחימה הפעילה בעיראק, אז הם ניסו לעשות סיבוב דרך איראן, טורקיה, סוריה, ירדן וישראל (כי אי אפשר להגיע לפה מסוריה או מלבנון). למרות שזו היתה אחת התוכניות הכי מבוימות, מתוסרטות ומופקות-מראש שלהם, הכל שם עובד – ההרפתקאות, ההומור, החורים בעלילה והחוויות (מלבד קטע אחד – שלא היה מבוים וכן היה ממש מדאיג). תוכנית כיפית ועליזה במיוחד. והסוף שלה כל כך היסטרי וקריפי גם יחד, שזה פשוט תענוג (ולשם שינוי באמת היה bombshell, כמאמר הקאץ' פרייז של קלארקסון).

כיפי לצפייה היה גם סרט הטלוויזיה "כשהארווי פגש את בוב", קו-פרודוקציה בריטית ואירית (שכבר שודרה באירלנד באוקטובר) על הרמת מבצע המופע הגדול בהיסטוריה – לייב אייד ב-1985. הסרט עוקב בעיקר אחרי בוב גלדוף וקצת פחות אחרי המפיק הארווי גולדסמית (איאן הארט), מחפף על הוצאת הסינגל "Do They Know It's Christmas" בחג המולד 1984 ומתחיל באמת אחרי הביקור של גלדוף (דונל גליסון, חתיך לאללה, שאתם אולי מכירים מסרטי "הארי פוטר") – שנעשה למטרות יח"צ למרות רצונו – באפריקה, סיור ששינה את חייו. גם היום לא ייאמן שההופעה הזאת קרתה בכלל. הסרט, כמובן, לא מתיימר להיות דוקומנטרי ומכריז בגאון שהוא קצת מגזים לפעמים, והוא מהנה ומצליח לעניין גם כשכולם יודעים מה הסוף (אם כי הליהוק של מקרטני – פול ריס – נראה לי נורא לא מתאים). חוץ מזה, יש בו גם הבזקים של קטעי ארכיון נוסטלגיים בדמות וומבלי הישן, הבניין של ה-BBC כפי שנראה פעם וכו' שצובטים את הלב.

וכאילו זה לא מספיק, השבוע גם י/שודר (חלק 1 שודר, חלק 2 מחר) ספיישל נוסף בסדרת "Three Men in a Boat", שבו יוצאים שלושת הקומיקאים דארה אובריאן, גריף ריס ג'ונס ורורי מקגראת למסע ימי בחלק כלשהו של האיים שבקצה השמאלי של אירופה. הם כבר היו באנגליה (שלוש פעמים) ובאירלנד, והפעם הם בסקוטלנד. זו סדרה די מיינסטרימית ואפילו שבעה אבל עדיין חביבה להפליא, בייחוד הדינמיקה בין שלושת גיבוריה. אה, והנופים, אליליי, הנופים. בחלק השני ישתתף קומיקאי רביעי (שמופיע בקליפ המלונקק על דארה. אגב, לאורך ספיישל הכריסמס של "מוק דה וויק" ששודר לפני החג יש קטעים נוספים באותו נושא קומי שלא נכנסו לפרק המקורי).

שנה טובה!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, ביקורת, בריטי, טלוויזיה, ספורט, עיצוב, צחוקים, קולנוע, קצרים, רימייק, תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על דוקטור כריסמס ותוכניות אחרות

  1. פינגבאק: The gospel according to whom » שלושת הימים הבאים

  2. פשוט יעל הגיב:

    אחרי שגיליתי שהמשתמש שהעלה את הסרטון האחרון (שלושה בסירה בסקוטלנד) העלה את כל פרקי הסדרה החביבה הזו, התחלתי לצפות בהם, ואני נהנית מאוד. אז קודם כל, תודה.
    וחוץ מזה, קטע קצת מוזר:
    הגעתי די מהר למסקנה שגריף ריס-ג'ונס ממש מזכיר לי את גידי גוב, אבל ידעתי שהוא מזכיר לי עוד מישהו, ושיגע אותי שאני לא מצליחה לקלוט מי… ואז מתישהו היום בבוקר עשיתי pause על קטע שבו הוא מכווץ את הגבות במין צורה אלכסונית כזו, וקלטתי – זו בדיוק ההבעה הנבוכה שיו גרנט עושה בכל הסרטים שלו.
    אז זהו, יו גרנט + גידי גוב = גריף ריס-ג'ונס. אם היו לי כישורי עריכת תמונות הייתי מדגימה את זה, אבל אין לי, אז לא אדגים.

  3. stevieblogli הגיב:

    זה נכון! אם כי כשהוא היה צעיר יותר הוא היה יותר יו גרנט ופחות גידי גוב. עדיין לא כל כך התרגלתי למראה הנוכחי שלו, תקוע לי האימג' משנות השמונים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s