מה הטעם בכל זה? (ביקורת מ"רייטינג")

הבמאי האנגלי הוותיק מייק לי אהוב בארץ – לפחות קולנועית גם אם כבר לא בשל דעותיו הפוליטיות המוצקות. אמונותיו בתחום החברתי־כלכלי מביאות אותו שוב ושוב לעסוק באנשים "קטנים", ממעמד לא גבוה, שחלק גדול מחייהם הוא מאבק ההישרדות והניסיון להסתדר עם מה שיש. אנשים שכביכול לצופה קשה יותר להתעניין בהם, ולכן המשימה שעומדת בפני היוצר – למשוך את תשומת לבו של הצופה במשך כל הסרט – קשה יותר. לי מצטיין בביצוע המשימה הזאת ועיצוב הדמויות המופלא שבסרטיו הוא דרך קבע הנקודה החזקה בהם (חובבי הקולנוע יכולים לצפות בשלל סרטים שלו בסינמטקים, שהחודש ממשיכים להקרין רטרוספקטיבה של עבודותיו). לי אוהב את גיבוריו ומקווה עבורם שיצליחו, גם אם בתוך המסגרת המגבילה שבה הם פועלים. רבים מסרטיו משלבים הומור דק ופארודיה עצמית מודעת בינות לאירועים קשים ולנושאים תרבותיים ורגשיים עדינים.

רבים מסרטיו, אך לא כולם. סרטו החדש, "עוד שנה", הוא אחד הסרטים היותר חמורי סבר ופחות משעשעים בפילמוגרפיה העשירה שלו, ולא בטוח שהוא יתאים למי שמצפים לצד הקליל יותר בעבודתו של לי. בסרט מגלמים ג'ים ברודבנט ורות' שין את טום וג'רי, זוג בגיל העמידה, שאחרי שנים רבות של זוגיות נמצאים בנקודה שבה הם שבעי רצון מחייהם ומעבודותיהם המספקות – הוא גיאולוג, היא יועצת/פסיכולוגית. הם אינם נתקלים באיזה משבר גדול, השגרה שלהם ממשיכה, אך נראה שהם מוקפים באנשים הרבה פחות מרוצים ובני מזל מהם. בין אלה בולטת מרי (לסלי מנוויל), חברה של ג'רי, רווקה לא מאושרת ששותה יותר מדי ומדברת על לשנות את חייה יותר מאשר עושה זאת בפועל. הסרט מציג כמה אירועים בחיי בני הזוג ומקורביהם לאורך תקופה של שנה.

כצפוי, "עוד שנה" מתהדר בכמה מהשחקנים הקבועים שהבמאי עובד איתם. לי ידוע בכך שהוא לא מגיע לסט הצילומים עם תסריט מדויק אלא בונה את הדמויות דרך חזרות עם שחקניו המצוינים, והתוצאה היא דמויות עגולות שנראה שיש ביניהן היכרות וקשרים רבי שנים – שבאמת קיימים בין חלק מהשחקנים. העצב, ויש שיגידו הדיכאון, ב"עוד שנה" נובע מכך שהסרט עוסק ישירות בהזדקנות הבלתי נמנעת. הדמויות המרכזיות נמצאות בגיל שבו כנראה מרגישים באמת שכל שנה מקרבת את האדם לסופו. זהו דור שגדל בשנות השישים, תקופה של שינויים ומהפכות שהיום נמצאת הרחק מאחור. חלק מבני הדור, למשל טום וג'רי, מתבוננים בחיבה על העבר. חלקם, כמו מרי, מתגעגעים אליו ואל הימים שבהם היו להם חלומות והעתיד היה פתוח.

בנוסף לכך, בעזרת מגוון דמויותיו הסרט מציג כמה מצבים חסרי אושר של זוגיות (או היעדרה). טום וג'רי – זהו רפרנס, כמובן, לדמויות המצוירות היריבות אך הבלתי נפרדות, התייחסות שחוזרת גם בדיאלוגים בסרט – מפגינים זוגיות רבת שנים, שיש בה חיבה, חום, אהבה ושותפות גורל, אבל כבר אין בה הרבה התלהבות. הם שמחים בחלקם אבל אין להם משאלות, מטרות ורצונות, אולי חוץ מזה שבנם ג'ו (אוליבר מלטמן) יתחתן כבר (לא בוער לו). הם לא מדברים הרבה, אולי כי אין להם צורך להגיד, אבל אולי כי מה כבר יש עוד להגיד. ייתכן שלפי מייק לי זוהי הדרך לשמור על זוגיות ארוכה, מאחר שהזוג הזה הוא מגדלור בקרב חבריו. נראה שאין בין מכריהם בני גילם מאושרים נוספים. מרי וגם חבר נוסף, קן (פיטר ווייט), בודדים ברווקותם הזועקת ונוטים להרס עצמי. אך גם משפחה וזוגיות לא מבטיחים אושר. אשתו של חבר אחר, ג'ק (פיל דיוויס), חולה, והוא בעיקר מנסה לשמור על אופטימיות. רוני (דיוויד ברדלי), אחיו המבוגר של טום, הוא אדם קשה, בריאות אשתו רופפת ובנם מנוכר ואינו שומר על קשר. ההסתכלות הרטרואקטיבית אל העבר מעיבה על חייהם של המבוגרים יותר בסרט. הם לא חשבו פעם שיגיעו לגיל שהם נמצאים בו היום. כפי שהצעירים בסרט, המאושרים יותר, לא חושבים על זה. ג'ו, הבן, אוהב את עבודתו ואת חייו. הוא אינו בודד לבד, וכשהוא סוף סוף פוצח בזוגיות, זה מפתיע בעיקר את הוריו (בסצנה נדירה בסרט של צחוק אמיתי); טניה (מישל אוסטין), עמיתה של ג'רי, בהיריון ולאחר מכן הופכת לאם טרייה זוהרת.

למרות מרכזיותם של טום וג'רי בעלילה, שאננותם היבשה מאפשרת למרי להיות הכוכבת האמיתית של הסרט. מנוויל מגלמת אותה בצורה מדויקת ויפה ומצליחה לא להפוך אותה לפאתטית גם ברגעיה הנמוכים ביותר. מרי מוצגת כאישה קלת דעת, אפילו טיפשה, שמסרבת לקבל את המציאות עד כדי הגעה למצבים משפילים. אין לה בן זוג ולא מבחירה, ולמרות כל בעיותיה והמכות הרגשיות שהיא סופגת בזו אחר זו, היא ממשיכה לנסות. היא נואשת אבל בכל זאת לא רוצה להתפשר, כי היא שואפת להיות מאושרת למרות הכל. זוהי דמות מנוגדת לפופי, הדמות הראשית בסרטו הקודם של לי, "חופשייה ומאושרת", שהייתה אופטימית ושמחה, בעיוורון מסוים ולמרות כל הנסיבות. פופי החליטה ללמוד סוף סוף נהיגה והשתמשה בכל שנקרה בדרכה כדי לצבוע את המתרחש בצבעים עליזים, לעתים בצורה כה תמימה שהיא יוצרת חוסר נוחות אצל הצופה. בהיפוך מעניין מרי מחליטה לחזור לנהוג אחרי 25 שנה של הפסקה ולרכוש רכב – היא תולה בו את תקוותיה לשינוי חייה, אבל הנהיגה הגרועה שלה ובעיות הרכב התכופות רק גוררות אותה אחורה.

אם כך, למרות המורכבות, הדמויות הנהדרות והמשחק המצוין, למה "עוד שנה" אינו יצירת המופת החדשה של לי? הסרט, כאמור, מציג אירועים ספציפיים מתקופות שונות במשך שנה. ליתר דיוק, אירוע לעונה – מאביב עד חורף. הסרט מתחיל בשקט, בהיכרות קצרצרה עם דמות של אישה עצובה באמת, בגילומה הכה נפלא של אימלדה סטונטון, שחסרונה מורגש מאוד כשסיפורה אינו נסגר בהמשך הסרט. הוא גם מסתיים בשקט, בקלוז אפ על מרי, שמפסיקה להקשיב לסמול טוק של חבריה ושוקעת במחשבותיה העגומות, אם כי אין בו מחזוריות מתבקשת – לי בוחר לסיים את סרטו בחורף, שהצבע נשאב ממנו באמצעות הצילום הנהדר של דיק פופ, לא באביב מחודש אלא בנימה עגמומית. אך הקפיצות הנרטיביות במהלך הסרט נותנות הרגשה שיותר מדי הושאר מחוצה לו. יש בו כבדות מעיקה, שלא מגיעה לו ולא מתאימה לו, וחוסר איזון שגורם לסרט להזדחל באופן לא אופייני לעבודותיו של לי. התוצאה היא שיתרונותיו של הסרט גלויים יותר לאחר שהוא מסתיים, כשאפשר לחשוב עליו כמקשה אחת, וזה פספוס של ההנאה שאפשר היה להפיק גם במהלכו. בסופו של דבר זהו סרט שמנסה להדגים שאושר הוא תוצאה של שילוב בין בחירות לאישיות (אולי בעצם גם אישיות בוחרים). יש אנשים שיהיו שמחים, ויש אנשים שלא. ב"עוד שנה" אפשר למצוא את האופטימיות, את האמונה שאפשר עוד לשנות, אבל צריך להתאמץ. חובבי הצפייה במלנכוליה ובייאוש קיומי יזדהו. אחרים יגייסו את השמחה שלהם ממקום אחר.

"עוד שנה" ("Another Year"), אנגליה 2010, 129 דקות


מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, בריטי, פורסם במקום אחר, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s