הגאון שהוא טרי גיליאם חוגג היום 70 שנים שלמות.
Photo: Andrew Crowley
גיליאם נולד וגדל בארה"ב ושם החל לעבוד כמאייר ומעצב (בין השאר). כשעבר לבריטניה (שם הוא חי עד היום. זמן רב היה בעל אזרחות כפולה אך הוא ויתר על זו האמריקאית לפני כמה שנים מסיבות פוליטיות) החל לעשות עבודות אנימציה לטלוויזיה והצטרף לצוות התוכנית "Do Not Adjust Your Set", מעין תוכנית ילדים שעקב היותה הזויה למדי נהייתה גם קאלט למבוגרים. שתי עונות שלה שודרו בסוף שנות השישים. בתוכנית כיכבו חבריו לעתיד של גיליאם לקבוצת מונטי פייתון: טרי ג'ונס (המכונה לעתים טרי ג'יי כדי להבדילו מטרי ג'י, שבו עוסק פוסט זה), מייקל פיילין ואריק איידל, וכן דיוויד ג'ייסון, שבהמשך הפך גם הוא להיות כוכב טלוויזיה קומי, והבונזו דוג דודא בנד, להקת רוק/פולק/קומדיה מצוינת (ורבת גלגולים ושמות) שאחר כך שיתפה פעולה מדי פעם גם עם הפייתונים.
(איזה צעירים, הא?)
נראה לי שלא צריך להרחיב יותר מדי על מונטי פייתון. בכל מקרה זה לא פוסט עליהם ואני יכולה לכתוב/לדבר עליהם שעות. אחרי הסדרה הנ"ל ה-BBC אישרו לקבוצת הקומיקאים (בתוספת חברים בדמות ג'ון קליז וגראהם צ'פמן) להריץ פיילוט ועונה לתוכנית מערכונים בשם "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", שם יוצא דופן לסדרה יוצאת דופן, שרשומה בדפי ההיסטוריה כאחת המהפכות הקומיות של המאה ה-20. הצלחת הסדרה איחרה לבוא, אבל זה קרה בסוף, וגם בימיה הקטנים יותר היא השפיעה על הקומיקאים בני זמנה ועל כל אלה שהגיעו מאז.
האנימציה הסוריאליסטית של גיליאם, שקישרה בין מערכונים, היא אחד מסימני ההיכר של הפייתונים. הוא גם החל לשחק מול המצלמה, ואחר כך עבר לבימוי. הוא ביים עם ג'ונס את "מונטי פייתון והגביע הקדוש", אחד מהסרטים הטובים בתולדות הקולנוע, ואם לא ראיתם אותו, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא את הפוסט מיד ולעבור מילוי החור הזה בהשכלתכם.
הפייתונים המשיכו ליצור את הסרטים המצוינים שלהם (כולכם אינדיבידואלים!) ולהופיע מדי פעם, וגיליאם לקח את הדמיון העשיר שלו ואת תפיסת העולם הפילוסופית המיוחדת והפך לבמאי קולנוע "אמיתי". הסרטים שלו, גם המוצלחים פחות, תמיד שווים צפייה, ולא רק בשל המופלאות הוויזואלית שלהם. אם אתם צריכים לבחור אחד, קחו (לא בגרסה המקוצצת כמובן!) את "ברזיל" הנפלא, סרט חכם ומורכב המתרחש בעולם עתידני דיסטופי שבו בירוקרטיה מגוחכת שולטת בכל.
הסרטים של גיליאם הם פנטזיות הומניסטיות שתוהות מהו הגבול בין שפיות לשיגעון ועד כמה אפשר לזהות אותו בכלל. הדמויות שלו נלחמות פעמים רבות בכוחות שלטון אומניפוטנטיים וחסרי כל גמישות מנהלתית, והיוצר תומך בהם עד כלות גם כשהם מסבכים את עצמם במאבקים כביכול חסרי סיכוי. מה שכמובן מזכיר גם פרויקטים מסוימים בחייו של גיליאם. אנחנו מחזיקים אצבעות שנזכה לראות אי פעם את "דון קישוט" שלו. אם הוא טרם התייאש, אנחנו איתו.
גיליאם ממשיך כל הזמן לעבוד, ולא רק בקולנוע. כמה מקוראיי בוודאי זוכרים שהוא ביקר בארץ ב-2006 לצורך עבודה עם תיאטרון גשר וקיים כמה מפגשים עם הקהל. חפשו ביוטיוב, ואם כבר אתם שם, תוכלו לצפות גם בפרסומות שביים, בראיונות רבים ובאינספור קטעים (או יותר מקטעים) מיצירותיו. ובקיץ האחרון גיליאם ביים את השידור החי ביוטיוב של ההופעה בניו יורק של ארקייד פייר. זה אמנם שידור של הופעה, אבל יש בה קטעים שברור שמישהו בעל דמיון ביים אותם. וחוץ מזה ההופעות שלהם נהדרות גם בלי קשר.
אני חושבת שלא ציינתי עדיין, אז למה לא עכשיו, שגיליאם הוא אדם מבריק שכיף לא רק לצפות בסרטיו אלא גם לשמוע אותו מדבר על עבודתו. כמה אנרגיה, אופטימיות ומרץ יש לו, כמעט ילדותי אבל גם עם מודעות עצמית. ההתלהבות וההומור שלו מידבקים. אז לסיום:
זה לא בלוג סוגסטיבי 
תודה רבה על הפוסט.
ראיתי אותו בבכורת המופע שביים לסלאבה פולונין בארץ ב 2006, ועד היום אני מתחרטת מרה שלא ניגשתי לנשק את רגליו או משהו, יוצר נפלא שכמותו.
אני בטוחה שהוא מעריך את אהבתך מרחוק 🙂
לי היתה הרבה יותר חוצפה. הוא התראיין בקפה הסינמטק וכשמישהי קמה מהכסא שמולו פשוט התיישבתי, לצפות בו ולהקשיב לשיחה עם העיתונאים והמעריצים.
בשלב מסויים נשאל משהו כגון מה רצה לעשות בתור ילד והוא אמר "I wanted to work in a circus". לא התאפקתי ואמרתי לו "Not a flying one!".
וגם (איך שכחתי) – האיש עם התסרוקות הנוראיות ביותר אי פעם.
אחלה פוסט. חבל של גדלתי על תוכנית כמו Do Not Adjust Your Set. הזיות.