מריחים את הסוף (ביקורת מ"רייטינג")

יציאתו לאקרנים של סרט "הארי פוטר" החדש – השביעי במספר (שחולק לשניים) – מסמנת את תחילת הסוף של הסדרה הקולנועית שהתפרשה על פני כל שנות האלפיים. איך מתחילים לסיים סדרה רבת תקציב, הצלחה ומעריצים? משתדלים לדבוק במה שמכירים. התוצאה ב"הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק 1" לא מביישת את הפירמה: בדומה לסרטים הקודמים היא אינה מלהיבה במיוחד אך גם אינה נפילה, והיא מכילה גם כמה קטעים מרהיבים שעושים לא מעט כדי להצדיק את קיומם של המוצלחים פחות.

הפעם הארי (דניאל רדקליף), הרמיוני (אמה ווטסון) ורון (רופרט גרינט) יוצאים למסע בדרכם לסיים את עבודתו של דמבלדור (מייקל גמבון) ולהביס את וולדמורט (רייף פיינס). לאחר שכוחות הרוע משתלטים על בית הספר הוגוורטס ועל משרד הקסמים, העתיד נראה עגום מתמיד, והשלישייה נותרת כמעט מבודדת במאבקה הקשה למען עתיד העולם.

שלל שחקני בריטניה ממלאים תפקידי משנה רבים בסרט (ובמקרה זה אלה לרוב תפקידים קטנים ואפילו הבלחות רגעיות מלבבות); רובם נצפו כבר בסרטים הקודמים ומיעוטם מופיעים לראשונה (רשימה חלקית: אלן ריקמן, הלנה בונהם קרטר, ריס איוונס, פיטר מאלן, דיוויד תיוליס, ג'ולי וולטרס, ג'ייסון אייזקס, ברנדן גליסון, ביל ניי ורובי קולטריין בתור האגריד). תחושת ההמשכיות וההיכרות עם הדמויות נמצאות גם בסרט הזה, שהרי מדובר בסדרה שככל הנראה מי שצופה בה עושה זאת מתחילתה, ועל כן היא אינה טורחת עם סיכומי "בפרקים הקודמים" וכולי – כאן נכנסים ישר לאקשן.

ופתיחת הסרט באמת חזקה: חבריו ונאמניו של הארי מבריחים אותו למקום מבטחים ברצף מצוין ומרתק, שקובע את הטון הקודר והמיואש ששולט בעלילה. לרוע מזלם של הסרט ושל יוצריו, לשאר הסרט קשה להשתוות לפתיחה הזאת. ובמקרה של סרט שהוא "חלק 1", זוהי רק אחת הבעיות שעליו להתגבר עליהן, והוא נוחל הצלחה חלקית בלבד.

הבמאי דיוויד ייטס (שהיה אחראי גם על שני סרטי "הארי פוטר" הקודמים) והתסריטאי סטיב קלובס (שכתב כמעט את כל סרטי הסדרה) מציגים כאן סרט שהוא בעצם חצי סרט. החצי הזה אמנם ארוך בפני עצמו (קצת פחות משעתיים וחצי), אבל הצופים יודעים שזהו סרט שהשיא העלילתי שלו יגיע רק עוד שמונה חודשים. הידיעה הזאת מקשה על הצופה להתייחס ל"חלק 1" כיצירה שעומדת בפני עצמה ולפרגן לה את הסבלנות שמגיעה לה (ולרושם הכללי לא עוזרת העובדה שהסרט מסתיים באנטי קליימקס, בנקודה כמעט רנדומלית שאין בה קליף האנגר רציני).

אין בזאת לומר ש"חלק 1" חסר ערך או נקודות שיא משל עצמו. באמצעות האפלה המשתלטת – עלילתית ובצבעי הסרט, הנוטה, בניגוד לסרטים קודמים, לצבעים הכלואים בסקאלה בין שחור ללבן – וההומור המועט, הוא מצליח ביצירת תחושת קלאוסטרופוביה ואסון מתקרב בעולם הקודר שבו. המניפסט שבו דוגל משרד הקסמים המחודש מזכיר בצורה מטרידה את תורת הגזע, וזה בהחלט אינו הגורם המטריד היחיד שבו. התמות החוזרות של נאמנות ובגידה, רוע מוחלט ואלימות לשם אלימות מופיעות גם פה. זהו גם ה"הארי פוטר" שממחיש בצורה הטובה ביותר את הזמן שעובר ואת ההתקדמות האטית של האירועים. בסרט מורגש הניסיון – המוצדק – לדחוס לסרט כמה שיותר מאירועי המקור הספרותי, ולשם שינוי הדבר לא גורם עומס יתר של התרחשויות ולוקיישנים. אבל זהו גם חיסרון. אופיים השונה של חלקיו של הסרט לא רק תורם לגיוון ולמורכבות שלו אלא גם יוצר בעיית קצב שפוגעת בו. בין הקטעים הנמרצים המקפיצים את העלילה קדימה ישנם קטעים מהורהרים יותר, דלי אירועים, שנועדו לבנות את הצד הרגשי ולפתח את הדמויות, אבל נראה שלא כל כך ידעו מה לעשות איתם. כשהמתח נופל, הוא לא חוזר. ייטס מאבד את התנופה בעקבות שינויי הטון התכופים בין קטעים אקשניים יותר, שממחישים את הסכנה ואת חשיבות מטרתם של הגיבורים, קטעי דרמת נעורים וסצנות של סרט מסע, ז'אנר שבו מדברים הרבה ועושים מעט. בכל אחד מחלקי הסרט יש סצנות יפות, אפילו מקסימות (וטוב שהסרט לא יצא בתלת ממד מיותר, דבר שלצערנו – ככל הידוע כרגע – לא נחסך מאיתנו בחלק האחרון של הסדרה), וחובה לציין גם סצנת אנימציה נפלאה שמופיעה פתאום ונושאת את הצופה המופתע לגבהים נדירים של קולנוע. אבל התחושה המצטברת היא של יצירה שאורגנה לפרטי פרטים מראש ששכחו לבדוק שחלקיה באמת מתאימים זה לזה בהרכבה הסופית. חסרונם של השנינות והחום משפיע מאוד בסצנות שבהן מופיעות דמויות רבות (מלבד, כאמור, סיקוונס הפתיחה המצוין) כך שהאימפקט של הסצנות האלה מחוויר לעומת רגעים מקבילים בסרטים קודמים. קטעי האקשן, המוצלחים (שוב, כרגיל) הן בפני עצמם והן יותר מהקטעים העוסקים בלבטים רגשיים, הם זריקות מרץ נדירות מדי בשממה החורפית שבה מתנהל חלקו הגדול של הסרט.

בסופו של עניין "אוצרות המוות – חלק 1" לוקה בבעיה הכללית של סרטי "הארי פוטר". למרות רוחב היריעה, ריבוי ההתרחשויות והדמויות והחזון שעומד מאחורי הפרויקט השאפתני, הסדרה הקולנועית היא עיבוד פושר למדי ומושטח רגשית לסדרת ספרים ששבתה את דמיונם ולבם של מיליונים, תופעה תרבותית אמיתית. הקוראים התבגרו יחד עם הדמויות, ובקולנוע, ברמה רפלקסיבית מרגשת למדי, גם עם השחקנים. הפעם הסוף באמת קרוב – לא רק בסרט אלא גם במציאות, וקשה להימנע מלהכריז שזוהי סופה של תקופה. אבל בקולנוע, בניגוד לספרות, נדמה גם שאלה סרטים שלא ממש השאירו חותם, והם מצליחים יותר מכוח האינרציה ומכוח המעריצים מאשר בשל איכותם שלהם. הם אינם גרועים – הם פשוט רק בסדר, מושכים את הקוראים המעריצים יותר מאשר שולחים אנשים לקרוא את הספרים המקוריים (כמה חבל). לכן עוד סרט בינוני אינו מאכזב, זה היה צפוי. לא סתם הסרט הבולט והטוב בסדרה הוא "האסיר מאזקבאן" מ־2004, שאותו ביים אלפונסו קוארון בעל החזון והכישרון הבלתי מבוטלים, יוצר שעשה לפני כן ואחרי כן סרטים חשובים ומשמעותיים בתקופתם. הבמאים האחרים שנשכרו לעבד את התסריטים למסך הגדול נוטים לקו האמצע היצירתי. קשה לא להעריך אותם בהתחשב במאסיביות העבודה, אבל קשה גם להיפטר מהתקווה המציקה לחזות ביצירה סוחפת וטובה באמת. הסיכומים והניתוחים המפורטים בוודאי עוד יופיעו אחרי צאתו של החלק השני של "אוצרות המוות", שיחתום את הסדרה. זה יהיה סרט שיביא לשיא פעלתני את המסע רב השנים. ואותה תקווה, יותר מהחלק הראשון של "אוצרות המוות", היא שמעוררת את הציפייה לחלק האחרון. אולי בסוף בכל זאת יגיע הסרט שישלח את הצופים הביתה לא רק עם קתרזיס אלא בתוספת התלהבות והרגשה שהצדק נעשה גם קולנועית.

"הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק 1" ("Harry Potter and the Deathly Hallows: Part 1"), ארה"ב־אנגליה 2010, 145 דקות


מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנימציה, ביקורת, בריטי, עיצוב, פורסם במקום אחר, צילום, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s