החיים הם שיר (ביקורת מ"רייטינג")

חייו של סרז' גינסבורג, אייקון התרבות (אולי האליטיסטית) שדמותו הציבורית שורדת בתודעה עד היום, הם הבסיס לסרט "גינסבורג" של ז'ואן ספאר הצרפתי. בסיס, מכיוון שהסרט אינו מתיימר להיות ייצוג מדויק ומלא של חייו של גינסבורג. להפך, הוא מצהיר על טשטוש הגבולות בין אמת לשקר, בין דמיון למציאות ובין מיתוס לאירועים מתועדים.

"גינסבורג" הוא סרטו הראשון של ספאר כבמאי־תסריטאי, אך בהחלט אינו יצירתו הראשונה – ספאר הוא אמן קומיקס מוכר, שמפרסם עבודות מאז אמצע שנות התשעים; "גינסבורג" מבוסס על רומן גרפי שספאר יצר (סרטו הבא, "חתולו של הרבי", מבוסס אף הוא על קומיקס שלו). הסרט מספק הצצה לתקופות שונות בחייו של גינסבורג (בגילומו המוצלח של אריק אלמוזנינו), מילדותו כיהודי בצל הכיבוש הנאצי, דרך התקדמותו בקריירה המוזיקלית (הסרט כמעט מתעלם מעבודתו כשחקן, מלחין סרטים ובמאי) ועד יחסיו עם הנשים בחייו, ובעיקר בריז'יט בארדו (לטיסיה קאסטה), שהייתה כבר כוכבת ענקית כשהחלה ברומן איתו, וג'יין בירקין האנגלייה (לוסי גורדון). אך הסרט נעשה ברוח הקומיקס – הוא אינו מגולל את סיפור חייו של גינסבורג בצורה כרונולוגית ומפורטת, אלא קופץ בין אירועים חשובים, משער השערות וממציא המצאות. האלמנט הבולט ביותר בסרט הוא הפנטזיה, ולא מדובר רק על אירועים שהיו או לא היו. את גינסבורג מלווה במהלך הסרט דמות פרי דמיונו, מעין אלטר אגו, יצור כמעט מפלצתי, בעל עודף ביטחון עצמי, שגלומות בו כביכול כל תכונותיו השליליות האגואיסטיות של יוצרו. הדמות נובעת משילוב בין מראהו של סרז' הצעיר, כשעוד נקרא לוסיין וילדים אחרים אהבו להקניטו על כיעורו, ובין קריקטורה אנטישמית שהוא נתקל בה בשלב מוקדם בסרט.

נקודת המבט הסלקטיבית־פנימית, הגלישה לקטעי פנטזיה והנרטיב החלקי ב"גינסבורג" מזכירים מאוד את "Sex and Drugs and Rock and Roll", הסרט הביוגרפי של מאט ווייטקרוס על איאן דיורי, מוזיקאי הרוק האנגלי החשוב, שיצא בשנה שעברה ושהתהדר, בדומה לסרטו של ספאר, בסלוגן "אף פעם אל תיתן לאמת להפריע לסיפור טוב". באותו סרט מגלם אנדי סרקיס המעולה את דמותו של דיורי – שבדומה לגינסבורג התגבר על קשיים רבים מילדות והפך לפורץ דרך (גם בהכנסת תכנים מיניים לשירים) – כדמות פגומה ומורכבת, אך גם קשה ואפילו אכזרית, בלי הרומנטיזציה שקל לעשות לגיבורי תרבות. דיורי מוצג הן כמוזיקאי משפיע ופרפורמר אדיר והן כאדם, איך לומר בעדינות, מניאק לא קטן, בלא נימת התנצלות או תירוץ.

גינסבורג מוצג בסרט לרוב כקורבן – של קשיי ילדותו ושל חוסר הביטחון האינהרנטי שלו, של הסביבה הנצלנית ובעיקר של עצמו, או ליתר דיוק של האלטר אגו שלו. ובעוד יש להעריך את ספאר על כך שהוא אינו מנסה לנכס את דמותו של גינסבורג או לפענח אותה עד הסוף, בדרך התיאור הזאת יש גם בעיות – האשמת יצור "חיצוני" נדמית כהסרת אחריות, והטריק הזה, שעובד היטב בחלקו הראשון של הסרט, הולך ומתיישן עם התקדמותו (והסרט ארוך מדי גם כך). בנוסף לכך, ספאר, שככל הנראה ניגש לפרויקט כמעריץ של גינסבורג, אינו מסביר או מפצח את סוד קסמו של גינסבורג כאדם ואיך הוא כה שבה את לב הסובבים (ובעיקר את הנשים, שנפלו לרגליו). אולי בעיניו הצופים אמורים להכיר כבר את המיתוס, אבל קשה להגיד שקסם כזה נובע מהמסך.

החסרונות האלה גורמים לסרט להיות שטחי מכפי שיוצריו רצו שיהיה. העיצוב והצילום בו נהדרים, והאווירה הרוויה קולות ומראות עם זווית סוריאליסטית ממלאת את המסך. אך מה שמונע מהסרט להפוך למתיש בסופו של דבר זוהי המוזיקה – המוזיקה הנפלאה והעשירה של גינסבורג, שכצפוי מרכיבה את רוב פסקול הסרט. עם כל הבעיות, מהסרט הזה יוצאים עם שיר בלב. או לפחות שיר שמתנגן בראש.

"גינסבורג" ("Gainsbourg"), צרפת 2010, 122 דקות


מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, מוזיקה, עיצוב, פורסם במקום אחר, צרפתי, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s