יש תמורה (ביקורת מ"רייטינג")

לפני שדורון צברי היה שותף להמצאת "מחוברות" (ובעקבותיה, כמובן, "מחוברים"), שמו נעדר לתקופה ארוכה מהמסכים, הקטן והגדול כאחד. כבמאי הוא היה חתום על יצירות קצרות ומוצלחות כמו "האח של דריקס" ו"הבחור של שולי", ועל הדוקומנטריים "בית שאן: סרט מלחמה" האקטיביסטי ו"מלך הרייטינג" על ועם דודו טופז. בשנות האלפיים עלה שמו של צברי בעיקר במאבקים מתוקשרים וגבוהי ווליום על העתיד הכלכלי של היוצרים הישראלים, הן מבחינת מימון והן מבחינת תמלוגים, תחילה כיו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים ולאחר מכן כיו"ר איגוד הבמאים הישראלי. אחת מהמטרות שצברי שם לעצמו היא ניתוק רשות השידור מהשפעתם הישירה והנצלנית של פוליטיקאי מדינתנו והחזרתה לריבונות הציבור – מהפכה אמיתית. אך העשייה הקולנועית הממשית חסרה לו והוא החליט לתעד את מאבקו זה. מה שהתחיל כתיעוד של תחילת המאבק הפך, אחרי כמעט שמונה שנים, לסרטו המשובח "המדריך למהפכה", שיוצא עכשיו לבתי הקולנוע בארץ.

לכאורה יש לשייך את סרטו של צברי לז'אנר הדוקו־אקטיביזם הפורח בעשור האחרון ברחבי העולם (ובקטנה בישראל) – יוצר בעל מטרה פוליטית/חברתית נחוש לשנות סדרי עולם, לתקן עוולות ולחסל שחיתויות. ואכן, יחד עם המפיק אורי ענבר, צברי יוצא להילחם בטחנות הרוח הענקיות של הכנסת. הנציג הבולט של הז'אנר בקולנוע הוא מייקל מור ("פרנהייט 11/9", "קפיטליזם: סיפור אהבה"), שסיפק השראה למפגינים רבים להידחף עם מיקרופון אל מושאי ההפגנה ולדרוש תשובות ופעולות לשינוי המצב. צברי בוודאי הושפע מעבודתו של מור, אך למזלנו הוא אינו מגלה שחצנות ודמגוגיות כמו אלה שהשתלטו עם הזמן על מור עצמו, שסרטיו מוגדרים תיעודיים אך ידוע שיש לו נטייה להשמיט מדי פעם פרטים שאינם מתאימים כל כך לאג'נדה שלו, ושצרות נקודת המבט שלו הובילה רבים לצאת נגדו. צברי כן הבין שהוא יצטרך לנקוט צעדים שיוצרים הרבה רעש כדי שמישהו ישים לב אליו, ובזה הוא מגלה כישרון בלתי נלאה.

מאחר שהאדם הקטן אוהב לראות אדם קטן כמוהו מצליח לפגוע בכוחות העל האלה או לפחות למשוך את תשומת הלב שלהם, סרטי הז'אנר הם יצירות מעודדות, גם אם לרוב השפעתם הישירה על המציאות קטנה. הפסימיים יטענו שסרטים כאלה בעצם מדכאים מאחר שלמרות כל מה שנראה בו, דבר לא השתנה; אך הרוב האופטימי לא רק יהנה מהסרט אלא גם ישמח לראות שמישהו עדיין טורח להילחם את המלחמות האלה, שהן כביכול אבודות מראש, ויטען שכל התקדמות היא צעד בכיוון הנכון ושבכל מקרה יכולתם של הסרטים ליצור עניין ולהגביר מודעות תורמת לשינוי הנכסף.

כל זה נכון, בייחוד בחברה קטנה כמו ישראל, אך המקרה הזה מורכב יותר. "המדריך למהפכה" התמודד – על פי בחירת יוצריו – בתחרות פרסי האופיר כסרט עלילתי, דבר שהוביל לשערורייה קטנה באקדמיה לקולנוע בשל העובדה שהסרט לפחות נראה הרבה יותר כמו סרט תיעודי (מה שיצר מחאה על אותה בחירה) והתברר שאין תנאים מוגדרים לשייכות למי מההגדרות הרלוונטיות. בסופו של דבר הותר לו להתמודד כסרט עלילתי. צברי אמר, ובצדק, שהסרט ניסיוני יותר: הוא מכיל קטעים תיעודיים, קטעים מבוימים וקטעים משוחזרים. טוב לדעת זאת לפני הצפייה בסרט, מאחר שבניגוד לסרטים כמו אלה של היוצר המבריק ארול מוריס ("שגרה מבצעית", "מר מוות") – שהשפיע רבות על התפיסה שסרט נותר תיעודי גם אם יש בו קטעים משוחזרים – במהלך "המדריך למהפכה" לא ברור מתי הקטע הנראה משוחזר, מבוים או מתועד בזמן אמת. ואכן זהו סרט שממזג ז'אנרים לכדי יצירה שלמה שמעלה תוך כדי הצפייה גם שאלות על קולנוע והיחס שלו למציאות – שאלות שעולות במידה פחותה בכל סרט תיעודי ובוודאי בכל סרט מוקומנטרי, ז'אנר שזוכה לפרצי פופולריות מאז היווצרו הרשמי באמצע שנות השישים. בבחירה של צברי לכנות את סרטו עלילתי יש אמירה הרומזת לכך שכל המהפכה הזאת שלשמה יצא לדרכו לא באמת קרתה; כל מי שמעודכן בענייני רשות השידור יודע שלא הרבה השתנה בה לטובה, אך המודעות העצמית שצברי מגלה בסרט ומאז סיום יצירתו והאירוניה ששזורה במהלכי הסרט מוסיפה לאיכותו ולריבוי השכבות שבו.

הדבר תורם גם להיגיון שבעובדה שככל שהסרט מתקדם, הוא עוסק יותר בצברי מאשר בתחילה, ופחות בנושא שלשמו יצא אי שם בעברו למאבק שאינו אומר נואש, גם אם הנושא אינו נשכח לרגע. תיעוד חייו הפרטיים (הלאו דווקא נאמן למציאות) תופס חלק גדול יותר, וכך גם יחסיו עם אמו, שלמרות תמיכתה הבלתי מעורערת הייתה מעדיפה לראות אותו עובד במקצוע מכניס מאשר ממשיך להתעסק בג'וק הזה של הקולנוע שדבק בו. הקטעים איתה הם מהמוצלחים הסרט ובוודאי אלה שמפגינים הכי הרבה לב ורגש.

בסופו של דבר לצופה הממוצע לא ממש משנה לאיזה ז'אנר הסרט משתייך. המורכבות הרעיונית של הסרט רק מוסיפה לו, אבל גם בלי להיכנס לעובי הקורה הזאת, צברי יצר סרט חריף ורווי הומור שממש קשה לא ליהנות ממנו. מעבר לשאלות הפוליטיות שהוא מעלה, הסרט הוא ניצחון אישי וקולנועי, וזהו הישג בלתי מבוטל בפני עצמו.

"המדריך למהפכה", ישראל 2010, 85 דקות


מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, ישראלי, עצבים, פורסם במקום אחר, קולנוע, תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s