MGM

משהו טוב עובר על ערוץ MGM. אני לא יודעת מה הניע את השינוי בלוח השידורים של הערוץ, שתמיד נחשב לאיזה אח חורג מסכן של ערוצי הסרטים הגדולים. לא שהם פסגת האיכות, ממש לא, אבל הסרטים שהם משדרים הם בדרך כלל חדשים – או ישנים שהם קלאסיקות של ממש. MGM ידוע יותר בתור ערוץ של סרטי זבל, בי-מוביז וסרטי אימה נשכחים מהמאגר של האולפנים ההוליוודיים שמפעילים אותו. אך בזמן האחרון ניכר שהמגוון שלו התעדכן והתרענן.

והמבחר הזה השתבח על כל סוגיו – גם הסרטים האיכותיים פחות, נגיד זאת כך, הם כאלה שכבר לא שודרו מזמן אם בכלל, והסרטים הטובים של הערוץ – נסים ונפלאות. יש הרבה מה לראות ב-MGM מאז תחילת ספטמבר, כפי שיעיד טור ההמלצות השבועי המעולה של אורי קליין ב"גלריה", שנוטה לכלול כעת סרטים רבים מהערוץ.

"הליידי משנחאי" המשובח של אורסון וולס פתח את התקופה החדשה הזאת. היו כמה סרטים ששווה להמליץ עליהם בימים לפני שידורו, אך לא היה ברור שמדובר בשיפור קבוע. הערב, אגב, ישודר "הזר" שלו (סרט public domain – אפשר לצפות בו ובעוד סרטים ישנים רבים כאן). וממש כל ערב אפשר למצוא פנינה אחרת בערוץ, סרט ידוע פחות של במאי מוכר או סרט שנשכח ולא בצדק. מהארכיון צצו גם כמה סרטים של במאים חשובים מהוליווד הקלאסית כמו ראול וולש, רוברט סיודמאק, אנתוני מאן, פרד זינמן ובילי וויילדר.

"שלושת עלי התלתן" (במקור: "The Rising of the Moon", על שם שיר העם האירי) של ג'ון פורד היה אחד המפתיעים האלה. זהו סרט בן שלוש אפיזודות נפרדות המתרחשות באירלנד (ארץ מוצאו של פורד ואהבה גדולה שלו) בתחילת המאה ה-20, ועוסק בנושאים מסורתיים: המאבק בין אירלנד לבריטניה על צפון אירלנד, ערכי המשפחה ועוד. האפיזודות משלבות בין דרמה לקומדיה, בין משפטים הרי גורל למוזיקה עממית, ויוצרות רגעים מהנים ונוגעים גם אם אינן יצירות מופת.

ובסוף השבוע, למשל, שודר הפילם נואר המצוין "כאשר העיר ישנה" של פריץ לאנג, שמשלב בין עלילת רוצח סדרתי שמקניט את המשטרה ובין דרמת מאבק ירושה בתוך אימפריית תקשורת. מדובר כמובן בשנות החמישים, לא בתקשורת כמו היום, אבל לא יותר מדי השתנה. זהו סרט רענן, ביקורתי, מרתק ומשוחק ומבוים היטב, וכדאי לנסות לתפוס שידור נוסף שלו. לפני כמה שבועות הוקרן גם "החום הגדול" הקלאסי של לאנג.

אמש שודר "הרוח הנושבת בביצות" של ניקולס ריי בכיכובו של כריסטופר פלאמר – אף הוא מאמצע שנות החמישים, וככזה הוא הקדים את זמנו (או את זמננו) באיזה חצי מאה – מדובר בסרט פרו-אקולוגי שתומך בטבע על פני תרבות וטכנולוגיית האדם המודרני וכולל כמה רגעים אקזיסטנציאליסטיים על כוחו של הטבע מול זה של בן האנוש. פלאמר מגלם בו מורה לטבע שמגיע לעיירה ונסחף למאבק בין המגנים על שמורת הציפורים המקומית ובין חבורת ציידים אכזריים שצדה אותן בשביל הנוצות שלהן, שאפשר למכור בכסף רב בהתאם לאופנה האחרונה. כמו רבים מסרטיו של ריי, הסרט מציג מערכת יחסים מסובכת בין אב (דמות אב במקרה הזה) ובן ותמה ברורה של חוסר שייכות לסביבה ולחברה. את התפקיד הנשי הראשי, אם אפשר לקרוא לו ראשי, גילמה בסרט חנה עדן, שחקנית ילידת חיפה שבארץ הופיעה רק ב"הוא הלך בשדות" הקלאסי-מקומי אך בהוליווד הופיעה בכמה תפקידים חשובים. בעקבות זאת הלכתי לחפש אותה קצת ברשת, והגעתי לכתבה הזאת באתר וויינט, שפורסמה במקור ב"פנאי פלוס" באפריל 2001 (הארכיון האינטרנטי הוא דבר כה נפלא). הכתבה מספרת על ראשוני השחקנים הישראלים שפרצו, או ניסו לפרוץ, בהוליווד, ועל שעלה בגורלם. בכל מקרה הסרט שווה צפייה, גם אם הוא נראה מיושן (אבל פחות ממה שהייתם חושבים בעקבות גילו). הביצות, אגב, הן שמורת האברגליידס. סרטים נוספים של ריי, "נערה לכל מסיבה" עם סיד צ'ריס ו"דם חם", צצו גם הם בערוץ, אך לא יצא לי לתפוס אותם בינתיים.

עוד סרט בקאמבק הוא "שאטו" של מייקל ווינר – שעשה לא מעט סרטי פשע מוצלחים (למרות שהם נחשבים יותר מדי פעמים לטראש) בשנות השבעים. זהו מערבון מורכב, כדרך המערבונים החדשים יותר, שבו ג'ק פאלאנס עומד בראש חבורה שיוצאת ללכוד חצי-אינדיאני (צ'רלס ברונסון, שעבר רבות עם ווינר) שהרג אחד ממנהיגיה – השריף המקומי. מובן שלא חשוב שאותו הרוג היה גזען בעל פה גדול ושלפי חוקי המערב הפרוע מותו אולי היה מוצדק איכשהו – הרי החוקים האלה לא חלים על אינדיאנים. במהלך המרדף, שתופס את רובו המוחלט של הסרט על רקע נופים מדבריים מדכאים, אותו פרא מתמודד היטב עם המסע ועם סביבתו, וכצפוי חברי הקבוצה סובלים, נפגעים ומתפצלים רעיונית ומוסרית, ואופיו האמיתי של כל אחד מהם נחשף. כיום הסרט כבר לא נראה מקורי במיוחד, אך הוא עשוי בכזו מיומנות שהוא מצליח להיות מעניין לכל אורכו. זהו קטע מהסרט – שתי הדקות הראשונות הן פתיחת הסרט, ושתי האחרונות הן סופו המרשים (שהרגישים לספוילרים ואלה החובבים צפייה במוצר השלם לקבלת האפקט המלא ירצו להפסיק לצפות לפניו):

וביום חמישי ישודר בערוץ סרט פחות נעלם אך שאפשר להגיד עליו שהוא בין הפחות נצפים מסרטיו הידועים של אלפרד היצ'קוק – "אני מתוודה", הכבד מרוב סרטיו של אמן המתח, שבו מגלם מונטגומרי קליפט כומר שנאלץ להגן על רוצח מאחר שזה התוודה בפניו, ואז הופך בעצמו לחשוד ברצח. אין סרט של היצ'קוק שאינו ראוי לזמן של הצופה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, חדשות, טלוויזיה, ישראלי, נוסטלגיה, צילום, קולנוע, קצרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על MGM

  1. פינגבאק: The Naked Spur | זה לא מקגאפין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s