לא סותם את הפה (ביקורת מ"רייטינג")

20 ומשהו שנה אחרי חוזרים הבמאי אוליבר סטון והשחקן מייקל דגלאס לסרט שהביא להם תהילה ואוסקר. כמו הסרט הקודם לו מ־87', "וול סטריט: הכסף מדבר" (שמו באנגלית של הסרט, אגב, הוא "הכסף לא ישן". מעניין מה התכוונו לרמוז לנו בשינוי הזה) מטפל בארה"ב המתנסה במשבר כלכלי עמוק. אין ספק שההחלטה לשוב לאותם נושאים מתאימה היטב לזמן הנוכחי, אבל קשה להאמין שסרט ההמשך ייחרת בזיכרון כמו המקורי.

דגלאס חוזר לגלם את דמותו של שחקן הבורסה השמנוני גורדון גקו – הפעם כשהוא יוצא מתקופת המאסר הארוכה שהוטלה עליו בעקבות מעשיו הבלתי חוקיים מהעבר. שיה לבוף הוא ג'ייק, איש בורסה צעיר ומבריק, שהוא גם במקרה בן זוגה של וויני (קארי מאליגן בתפקיד פאסיבי שלא ממש מתאים לה), בתו של גקו שניתקה עם אביה את הקשר. מקום עבודתו של ג'ייק, שאותו מנהיג המנטור ההגון שלו (פרנק לנג'לה), עומד בפני קריסה, ולהצלתו נחלץ איש עסקים לא ממש הגון (ג'וש ברולין). עם החרפת המשבר הכלכלי ג'ייק מסתבך ומתחיל להיפגש עם גקו כדי לקבל ממנו עצות עסקיות, וגם אחרות.

"וול סטריט: הכסף מדבר" הוא כנראה סרטו הטוב ביותר של סטון העשור, אבל זה לא אומר הרבה לנוכח הישגיו האחרונים ("W", "מגדלי התאומים", "אלכסנדר"). למרות ההתייחסויות לעולם האינטרנט ולטכנולוגיה מתקדמת, הוא מזכיר מאוד באווירה שלו את האייטיז הרחוקים ומלא הופעות אורח ושאר מחוות לסרט הראשון. רוב המוזיקה בסרט היא שירים מבית היוצר של דיוויד ביירן ובריאן אינו – לא שירים חדשים, אלא בעיקר מהאלבום שהוציאו לפני כשנתיים, אלבום חמים, נוסטלגי וניו יורקי. וניו יורק עצמה מזמן לא נראתה טוב כל כך על המסך – סטון מרשה לעצמו להתענג על בנייניה ורחובותיה. הוא גם מרשה לעצמו לרפרר לא רק לסרטו ההוא אלא גם לעצמו – הוא מופיע בתפקיד קטן, שחוזר פה ושם במהלך הסרט וסוחב יותר מדי תשומת לב. מחווה נאה יותר נעשית לשחקן איליי וולך (כולל התייחסות לאחד מסרטיו הגדולים, "הטוב, הרע והמכוער" הקלאסי), שמגלם כלכלן ותיק שרואה נכוחה את המצב יותר מכולם וגם מעז להביע את דעתו.

סטון משתמש ברפרנסים האלה ובדמותו המתקמבקת של דגלאס כדי להטיח מעין "אמרתי לכם" בפניו של הצופה, או אולי יותר בפניהם של בעלי הממון והדעה. הוא ותסריטאיו יורים את מילותיהם כלפי שלל האחראים למצב בפרט ולהתנהלות המערכת הכלכלית הקפיטליסטית בכלל (אם חוסר הבנה של המהלכים הפיננסיים במשבר הכלכלי וההצלה שסיפקה ממשלת ארה"ב לבנקים עלול יציק לכם במהלך הצפייה, רעננו את זיכרונכם באירועים האמיתיים לפני כן, כי בסרט לא ממש יסבירו לכם מה בדיוק קורה), והם בוודאי היו פוגעים יותר אם היו מנסים לפגוע בפחות מטרות – פוליטיות אך בעיקר תסריטאיות. כוונתם הולכת לאיבוד בין תפניות העלילה וריבוי הנושאים שדוחפים אליה.

הדמות הראשית, שהופקדה בידי לבוף, שחקן אנמי גם כך, לא רק מחווירה בכל פעם שדגלאס מופיע על המסך (ולפעמים גם כשדמותו לא באמת שם), אלא גם כתובה בצורה תמוהה. הוא כנראה לא רשע, אבל הוא בהחלט שילוב בין התמים לזה שלא יודע לשאול, ולא ברור איך הוא אמור להיות בחור פיקח ומחוכם אך נופל בתרמיות שהקהל מצפה להן הרבה מראש. הסרט מנסה לייצר טוויסטים בעלילה אך ללא הצלחה, וחבל שהוא מעניק חשיבות יתרה ל"מתח" העלילתי על חשבון המטרה המוצהרת המחאתית שלו. הסרט אמנם נעשה מסיבות טובות ובתזמון מתאים ובוודאי ירתק את המתעניינים בנושא הכלכלי, אבל מבחינה דרמטית הוא קורס תחת עומס ההתרחשויות המאולצות, שמוביל לסוף חלש במיוחד. הפוטנציאל היה שם, אבל מדובר בסך הכל בעוד בועה שהתפוצצה.

"וול סטריט: הכסף מדבר" ("Wall Street: Money Never Sleeps"), ארה"ב 2010, 133 דקות


מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, פורסם במקום אחר, צילום, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s