בא לי על באלי (ביקורת מ"רייטינג")

"לאכול להתפלל לאהוב" הוא לא סתם שמו של הסרט החדש של ריאן מרפי (יוצר "Glee"), הוא גם תקציר העלילה. בסרט, שעובד מהאוטוביוגרפיה של ליז גילברט, מגלמת ג'וליה רוברטס עיתונאית שמגלה שהיא בעצם מאוד לא מאושרת בעולמה הכביכול מושלם. אחרי גירושין מבעלה (בילי קרודופ) ורומן אינטנסיבי עם שחקן שפגשה (ג'יימס פרנקו), היא מחליטה שהפתרון הוא לצאת למסע חובק עולם שבו תמצא את עצמה ותגלה מחדש את הנאות החיים. במהלך השיטוטים האלה היא אוכלת (ולומדת איטלקית) באיטליה, מתפללת (כלומר עושה מדיטציה) בהודו, ומתאהבת (תוך עבודה פילנתרופית) בבאלי. גרה בבאלי, זאת אומרת, ומתאהבת בחאבייר בארדם.

לכאורה, ולנוכח הצלחת הספר שעליו מבוסס הסרט, נמצאים כאן כל החומרים שיהפכו את הסרט למסע מרענן ומזכך גם עבור הצופים, שייצאו ממנו בתחושת אופטימיות ובאנרגיות מחודשות לשנות את עולמם לטובה. לרוע המזל התוצאה היא ברובה קיטש מתיש.

חלקו הראשון של המסע, באיטליה, הוא גם המוצלח בו. רומא כפי שהיא מוצגת בסרט היא איטליה הנהנתנית, התיירותית (האיטלקים בטח יתעצבנו על התצוגה הסטריאוטיפית הזו). גיבורת הסרט לומדת שם לחיות בשביל עצמה ולהפיק הנאה גם מרגעים קטנים ומזדמנים, בלי מטרה גדולה. אך גם כאן בעיותיו של הסרט זוקפות את ראשן בכמה סצנות צפויות שהזיוף זועק מהן. האוכל ממלא את אחד מתפקידיו הקבועים בקולנוע – להיות סקסי ולשתוק – אבל אם ברצונכם לראות אישה יפה ואכילה שמרמזת לדברים אחרים, סורו אל טילדה סווינטון ב"אני אהבה" המרהיב. וכשתמה שהותה באיטליה, גילברט נפרדת מחבריה החדשים וטסה לה לעולם אחר לגמרי.

בכל רגע ורגע בסרט ג'וליה רוברטס היא ג'וליה רוברטס (זו מחמאה), אבל קשה להתחמק מהתחושה ששבה ועולה שמדובר בטיול שעושה אישה מפונקת למדי (ועשירה). לא כי מסע כזה כשלעצמו הוא מגוחך מיסודו, ממש לא. הסיבה לכך היא שהמסע שלה, ליתר דיוק התסריט שמציג אותו, מתנשא, טובע בסלוגנים ונע הרבה יותר מדי בין קלישאות להטפות מכעיסות. במסע הזה קורה הרבה מבחוץ אבל כלום מבפנים. איפה התהליך, המסע הרגשי שהדמות אמורה לעבור? נדמה שהסרט מורכב מפירוט הפעולות הפיזיות שליז עושה, מרשימת אירועים, אבל הוא שוכח לטפל בחלק המעניין יותר – הדרך הפנימית שהיא עושה כדי להשתנות. המעבר באיטליה הוא נהנתני בבירור, אבל שאר חלקי הטיול שלה, שאמורים להביא להתפתחות רוחנית ולהשלמה עצמית, שטוחים ונמרחים. עד שמגיעים לשלב האחרון במסע מקווים שהסוף כבר קרוב (הוא לא). הופעתו הרגשנית של בארדם מפצה במעט על התלאות שעברנו עד אליו, אבל זה לא מספיק. אין ספק ש"לאכול להתפלל לאהוב" לפעמים מאוד יפה, הרי נופים יפים לא חסר. הצפייה בו אינה סבל מוחלט, אבל אולי אם היו מקצצים ממנו כמה מאותן קלישאות היה מתקבל מסע הרבה יותר אפקטיבי, הן עבור הדמות המובילה אותו והן עבור הצופים שרוצים לעבור אותו איתה.

"לאכול להתפלל לאהוב" ("Eat Pray Love"), ארה"ב 2010, 133 דקות


מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, עצבים, פורסם במקום אחר, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s