המלצות די.וי.די לחג

במקומות מסוימים נהוג לעשות מדורי די.וי.די כספיישל ליום כיפור, בתירוץ שזה המלצות לחילונים. הייתי אמורה לכתוב כזה אבל הוא התבטל, אז הנה כמה המלצות לסרטים שיצאו בדי.וי.די לאחרונה ו/או בימים אלה (בסגנון מעט חופשי יותר ממה שהיה נכתב בדפוס). מדובר, כצפוי, ברשימה קצת יותר אלטרנטיבית לעומת דברים שפשוט יצאו עכשיו בארץ (לא שיש לי בעיה עם כאלה רשימות. למעשה כתבתי אחת כזאת לפני ראש השנה/עונת החגים).

לחובבי הקומדיה האופטימית: "הכופר" ("The Infidel"), בריטניה 2010

הסרט הזה עשה קצת רעש בארץ כשלא נקנה להפצה כאן (ובמדינות רבות אחרות כן) למרות שמדובר בקומדיה על יהודים. לאחר מכן הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון. בסרט, שכתב הקומיקאי היהודי דיוויד באדיל ושמככב בו הקומיקאי הבריטי-איראני אומיד ג'לילי, מוסלמי לא ממש אדוק מגלה להפתעתו שהוא מאומץ ושהוריו הביולוגיים היו יהודים. מובן שזה קורה בדיוק כשבנו מתארס לבחורה שראש משפחתה הוא מטיף מוסלמי קיצוני (שאותו מגלם יגאל נאור). למרות הנושא, זה סרט שדי נזהר לא לפגוע באף אחד. הוא לא עוסק בסיפורה הכללי של דת כזו או אחרת ומנסה לא להידחף למקומות רגישים מדי. לכן הוא בטח לא שערורייתי. אבל הוא כן מצחיק, לפעמים ממש, וג'לילי נהדר. פיל גוד מובי כזה.

לחובבי הדרמה הפסימית: "The Red Riding Trilogy", בריטניה 2009

למרות שיש איזושהי הקלה מסוימת בסוף הטרילוגיה הזאת, זהו האנטי פיל גוד מובי. מדובר בעיבוד טלוויזיוני בן שלושה חלקים לרביעיית הספרים "Red Riding" של דיוויד פיס (השם מרמז כמובן לכיפה אדומה, וגם למובן המילולי יותר של ריידינג אדום-דם – ריידינג הוא סוג של מחוז בחבר העמים הבריטי, שבהקשר האנגלי מתייחס לחלקים מסוימים של יורקשייר). נעשו רק שלושה פרקים/סרטים, בעיקר מסיבות תקציביות, כמה חבל – קיימים 1974, 1980 ו-1983; על החלק של 1977 דילגו, אבל שילבו מתוכו כמה פרטים משמעותיים כדי למנוע חורים בעלילה וקפיצות גדולות מדי. באופן כללי הסדרה מספרת, בצורה רב שכבתית ומנקודת מבט של דמות שונה בכל פעם (דמויות רבות משתתפות, בגודלי תפקידים שונים, בכל הפרקים), על חקירה של סדרת רציחות והיעלמות של ילדים בצפון אנגליה לאורך עשור. ככל שהסדרה מתקדמת מתברר, בהדרגה ובעזרת פלאשבקים שהולכים ומתרבים, כי נכנסות לעסק גם קונספירציה, שחיתות משטרתית ואפאתיה שקשה להכיר בה. בסדרה משתתפים שחקנים מוכרים רבים (בין השאר אנדרו גרפילד, פיטר מאלן, דניאל מייס, שון בין, דיוויד מוריסי ורבקה הול), וכל פרק מצולם בסגנון אחר ועל חומר גלם אחר, בהתאם לתקופה שבה הוא מתרחש. זו יצירה בהיקף יצירה קולנועי ממש (בארה"ב היא אכן הופצה בבתי קולנוע), קשה לצפייה, מעיקה ומעולה.

לחובבי הנוסטלגיה: "Cemetery Junction", בריטניה 2010

זהו הסרט הראשון שביימו וכתבו יחד ריקי ג'רבייס וסטיבן מרצ'נט, אך אין לצפות כאן לסוג ההומור שפרסם אותם ב"המשרד" וב"ניצבים". הסרט לא ממש הצליח בבריטניה ולא הופץ כלל בארה"ב, וכך כמעט נעלם כלעומת שבא, אך הוא בהחלט שווה צפייה. הסרט עוסק בהתבגרות של חבורת נערים באנגליה של שנות השבעים. מהבחינה הזאת זהו סיפור די סטנדרטי – יש נער בולט אחד שחולם לברוח מהעיר הקטנה שבה הוא גדל (רדינג, במקרה הזה) ויש לו כמה חברים שממלאים משבצות סטריאוטיפיות למדי. ככזה, הסרט אינו מקורי במיוחד ולעתים הוא אפילו נוטה לבינוניות, אך מורגש שהוא פרויקט אישי ומאוד קרוב ללבם של יוצריו, וככזה הוא גם מחמם את לב הצופים. התקופה מעוצבת היטב (כולל המוזיקה כמובן), השחקנים הצעירים עושים מלאכתם נאמנה, וזה סרט שנעים מאוד להעביר זמן בחברתו (ואני לא מתכוונת לזה כחיסרון).

לחובבי הדמיון המטורף: "עיר ושמה פאניקה" ("Panique au village"), בלגיה 2009

איך להסביר מה קורה בסרט הזה… מדובר בסרט אנימציה די קצר שנולד מסדרת סרטוני טלוויזיה קצרים שנעשו בשיתוף אולפני אארדמן, והוקרן בארץ בפסטיבל חיפה הקודם. כוכביו הם צעצועי פלסטיק (כאלה דמויות שהרגליים שלהן מחוברות בלוח קטן כדי שיוכלו לעמוד) וכל מיני חיות. מפלסטיק. בקיצור, יש קאובוי ואינדיאני. הם רוצים לקנות מתנה ליום ההולדת של שותפם לדירה, סוס, אבל התוכנית מתפקששת והבלגן מתפתח לשרשרת אירועים מטורפת לחלוטין, שכוללת חפירה אל מרכז כדור הארץ, כמה הצפות והרבה חיות. אה, וגם חייזרים. אה… באמת צריך פשוט לראות את הסרט הזה. אנימציה על סמי מרץ. מומלץ לאנשים שיש להם הרבה אנרגיה, או שאוהבים סרטים שיש להם עודפי אנרגיה שמתבטאים על המסך. היסטרי ומהנה ביותר.

לחובבי הטירוף הבלתי מוסבר: "My Son, My Son, What Have Ye Done", ארה"ב־גרמניה 2009

סרטו של ורנר הרצוג שואב השראה מסיפור אמיתי ומספר על בחור מעורער (מייקל שאנון) שרוצח את אמו (גרייס זבריצקי). הבלשים שמגיעים לעצור אותו נתקלים בפרשה של לקיחת בני ערובה, ובינתיים גם ארוסתו (קלואי סביני) והבמאי שעבד איתו על מחזה (אודו קייר, מפחיד כמעט כמו תמיד למרות שהדמות שלו נורמלית יחסית) מגיעים למקום. הסרט הופק על ידי דיוויד לינץ', ובניגוד לכל מיני "טרנטינו מציג" ידועים לשמצה, נראה שבאמת יש כאן השפעה, כי הסרט הוא מעין שילוב בין הרצוג ללינץ'. למען האמת הוא מתאים בעיקר לאנשים שאוהבים את שני היוצרים האלה. הוא בטח לא ייזכר כמשמעותי בפילמוגרפיה של הרצוג (אולי בהקשר לכך שהוא הוציא שני סרטים באותה שנה – לפניו יצא "פקד מושחת" עם ניקולס קייג'). הוא אינו הזוי ומצחיק כמו "פקד מושחת", אבל הוא כן עשייה קולנועית חופשית של אדם שבא לו לעשות משהו והוא עושה אותו, ויש בו קטעים מרתקים. הסרט לא תמיד עובד, אבל כרגיל אצל הרצוג, זה בכל זאת מעניין. וחוץ מזה, שאנון הוא שחקן בעל נוכחות מחשמלת ותענוג לצפות בו על המסך.

לחובבי הפילוסופיה ו/או הנרטיב השבור: "מר נובודי" ("Mr Nobody"), קנדה־בלגיה 2009

זהו רק סרטו השלישי הארוך של הבמאי הבלגי ז'קו ואן דורמל (אחרי "טוטו הגיבור" בן ה-20 כמעט ו"היום השמיני", שנקרא בארץ "החיים לפי ז'ורז'"). הוא עבד עליו שנים רבות, והתוצאה הוקרנה כמעט אך ורק בפסטיבלים. אפשר להבין למה (תכף ארחיב קצת), אבל לא כדאי לפספס את הסרט הנהדר הזה. הוא יצירה פילוסופית מרהיבה, שבה בן התמותה האחרון (ג'ארד לטו) נזכר בחייו. או ליתר דיוק בכמה גרסאות של חייו. בשלב מסוים הוא גם מנסה להסביר את זיכרונותיו, ללא הועיל כמובן, לעיתונאי צעיר (דניאל מייס). הגרסאות משתלבות ומתנגשות זו בזו, ולא ברור מה המציאות, אם יש בכלל כזו, והאם הוא באמת חי כמה חיים במקביל, או אף חיים, או בעצם מה בדיוק הולך שם. הוא נתקל שוב ושוב באותם אנשים (את הוריו מגלים ריס איוונס ונטשה ליטל, ואת אהובותיו – שרה פולי, דיאן קרוגר ולין דאן פאם), וכל ההתרחשויות נעות במין סחרור מעגלי (או כמה מעגלים), וכולי. הבנתם כבר שלא מדובר בסרט עם עלילה ליניארית כלשהי, אחד מאלה שצצות לגביהם שלל תיאוריות של צופים, ואין אחת מסודרת. אם לצטט את הסרט, תפסיקו לשאול למה, זה מסובך. זו עצה טובה לצפייה ראשונה, ולפחות לדעתי, בהחלט רוצים עוד אחת ברגע שהסרט מסתיים. הסרט הוא סרט הנעילה של פסטיבל אייקון שיתקיים בתל אביב בסוכות, אם כי למרבה הצער הוא יוקרן שם מקלטת וידיאו בטא ולא מעותק פילם. עדיין, אולי שווה כדי לצפות בו על המסך הגדול. אם בוחרים באופציית הצפייה הביתית, כדאי להשיג את הגרסה המורחבת של הסרט, שאורכה כשעתיים וחצי.

לחובבי הפנינים האבודות: "Bronco Bullfrog", בריטניה 1969

על הסרט הזה כתבתי פעם, כבר די מזמן, שאני מתכוונת להעלות פוסט שלם שיעסוק בו וביצירתו. זה עוד לא קרה, אז אספר בקצרה. "ברונקו בולפרוג" מספר על חייהם של כמה בני נוער בשכונת מעמד פועלים בלונדון. השחקנים כמעט כולם חובבים (הצוות מקצועי) ובערך משחקים את עצמם, התקציב לא משהו והכנות נשפכת מכל סצנה. הסרט היה אבוד שנים רבות והיה לאחד מסרטי הקאלט האלה שיותר אנשים מדברים עליו מאשר אנשים שבאמת צפו בו. בתחילת שנות האלפיים הבמאי הוציא אותו בווידיאו בצורה עצמאית, וכצפוי לא היה מדובר בעותק באיכות מזהירה. לפני כמה שנים נמצא עותק פילם משובח של הסרט, או ליתר דיוק, עותק פילם של הסרט נזרק לאשפה יחד עם עוד פילמים ישנים. העובד שהיה אמור לזרוק אותם גילה שמדובר בסרט באיכות טובה שממש חבל לזרוק, אז במקום לזרוק אותו הוא לקח אותו והביא אותו ל-BFI. במילים אחרות: הוא במקרה הציל את הסרט. ב-BFI הופתעו לגלות, כאמור, עותק טוב של הסרט הנדיר – באופן קצת אירוני, איכותו היתה משובחת מכיוון שהוא כמעט לא הוקרן בזמן אמת. אחרי שחזור נוסף הסרט יצא סוף סוף השבוע בדי.וי.די (בתוספת סרטים קצרים ודוקומנטרי). המשחק בו באמת חובבני לעתים והעלילה לא במיוחד מחדשת גם כבר בתקופתה, אבל יש בסרט רוח נעורים וחדוות עשייה נהדרות, והוא גם מרתק לצפייה ככמוסת זמן של התקופה שבה נעשה. יש בו, למשל, קטע חוזר שבו רואים את מערכת הכבישים המרשימה ששולטת באזור. היא כבר אינה קיימת – שם ממוקם היום, איזה ניגוד, הכפר האולימפי החדש.

לחובבי המוזיקה: "All Tomorrow's Parties", ארה"ב 2009

זהו דוקומנטרי יוצא דופן על פסטיבל המוזיקה הבריטי ששמו כשם הסרט. הוא יוצא דופן לא כי הפסטיבל אלטרנטיבי (מה שנכון), אלא מכיוון שלא מדובר בסיפור תולדות הקמתו והתפתחותו. הפסטיבל התחיל מפסטיבל חד פעמי קטן שיצרו חברי הלהקה האהובה בל אנד סבסטיאן (שאגב, בדצמבר השנה יתקיים מעין פסטיבל המשך שלו), צמח והתפתח, ובשלב מסוים גדל לחברת הפקות ולפסטיבל משמעותי גם בארה"ב. את זה לא ממש תלמדו מהסרט. אין בו קריינות, אין בו כתוביות ואין בו הסברים. הסרט מורכב מקטעים שצילמו חובבים בכל מיני אמצעים "ביתיים" – כל חומרי הגלם בסרט הגיעו מהקהל ששהה בפסטיבל ומהמוזיקאים שהופיעו בו. יש בו קטעי מאחורי הקלעים וקטעי הופעות (שירים שלמים) של מיטב האמנים שהגיעו לפסטיבל במשך השנים. את כל הקטעים האלה אסף ג'ונתן קאואט ("טארניישן") לסרט מוזיקה מרגש ומצוין.

לחובבי האמנות ו/או הדוקו המסתורי: "Exit Through the Gift Shop", בריטניה־ארה"ב 2010

לכאורה הסרט מספר על טרי (תיירי, אבל אף אחד לא קורא לו ככה) גואטה, צרפתי שהיגר ללוס אנג'לס. הוא תמיד תיעד באובססיביות את חייו במצלמת וידיאו (כלומר מאז שהיתה כזו), ולאט לאט עבר לתעד את סצנת אמנות הרחוב בעירו ובאירופה. ואז, איכשהו, הוא הפך לאמן מבוקש בעצמו. אבל העניין הוא שזהו הסיפור רק מבחוץ. על בימוי הסרט חתום בנקסי, אמן הרחוב האנגלי הכה מפורסם אך עדיין אנונימי, שזה כבר יוצא דופן. ומעבר לכך, הסרט התחיל בעצם כסרט של גואטה. רק שהוא לא עשה סרט, הוא סתם חיפש תירוץ כדי להסביר לאמנים (ולעצמו) למה הוא מצלם אותם. הוא איכשהו הגיע לצלם את בנקסי (הכל מוסבר בסרט) והמשיך בבדייה הזאת שהוא יוצר סרט תיעודי על אמנות רחוב, אבל היוצרות התהפכו ובסוף יצא סרט של בנקסי על טרי; בנקסי עצמו גם מופיע בסרט (פניו וקולו מסווים, כמובן) מול המצלמה "שלו" ובתיעוד של גואטה. המחצית הראשונה של הסרט (לפחות) היא חובה לאוהבי אמנות הרחוב, מאחר שהיא מתעדת כמה יוצרים מפורסמים בתחום מתחילת דרכם, ובכלל זה פשוט כיף לראות את כל האמנות הזאת. אחרי כן מדובר בסרט תיעודי שכלל לא ברור עד כמה הוא תיעודי, ויש שטוענים עד היום שרוב הסיפור הוא בכלל מתיחה של בנקסי ושאולי אפילו גואטה אינו באמת אמן אלא שופר נוסף של בנקסי. זה לא באמת משנה, עדיין מדובר בצפייה מהנה גם בחלקים המאוחרים יותר של הסרט, ואם רוצים לחשוב על הנושא, הרי שנוספות שכבות של עניין באמירות על מהי אמנות, מהו תיעוד וכדומה. לאחרונה היתה גם נטייה לאזכר את הסרט כשכתבו על הדוקו/מוקומנטרי של קייסי אפלק על שנת השיגעון של חואקין פיניקס, שבמהלכה הוא החליט לפרוש ממשחק לטובת קריירת ראפ והתנהגות לא שפויה במיוחד, רק שממש אתמול אפלק הודה – כפי שציפו רבים – שהסרט הוא פיקציה ושהכל (כולל ההופעה המפורסמת של פיניקס בתוכנית של דיוויד לטרמן) היה משחק. מה שאולי מוסיף נדבך לכל העיסוק בגבולות בין תיעוד לתסריט.

לכולם:

1. "שרלוק" ("Sherlock"), בריטניה 2010

כבר הזכרתי את הסדרה כשהיא רק עלתה לשידור, ועם יציאתה בדי.וי.די (הבריטים עושים עונות קצרות ומנצלים את המומנטום מיד אחרי השידור להוצאה שלהן לרכישה) אפשר לסכם שמדובר באחת היציאות הכי כיפיות של השנה, ואחד הדברים הכי טובים של ה-BBC בזמן האחרון. בסדרה שלושה פרקים באורך שעה וחצי (לאחר הצלחתה הגדולה אושר חיש קל שתהיה עונה נוספת, אם כי לא ברור איך החבר'ה ב-BBC לא ציפו לזה מראש ועכשיו הם צריכים לחכות הרבה זמן לפרקים חדשים), והיא עיבוד מודרני לכמה סיפורים מקוריים מעלילות שרלוק הולמס (בנדיקט קמברבאטץ') וד"ר ג'ון ווטסון (מרטין פרימן) מכתביו של ארתור קונן דויל. מודרני, אך נאמן למקור, ובעצם מעין חזרה למקור. קורה היום אבל גם קצת נראה כמו פעם, חוזר לפשטות אבל עושה שימוש מושכל בטכנולוגיה. סדרה חכמה וסוחפת, עם תסריטים טובים ומעלה ואיכות הפקה גבוהה (כלומר נראית נהדר). הדי.וי.די כולל (מעבר לקומנטרי ושאר תוספות) גם את הפיילוט המקורי, הגנוז (גרסה בת שעה לפרק הראשון), שחושף משהו על דרך העבודה על התסריט ועל מה "הבוסים" ברשת מצפים לקבל.

2. "Roger and Val Have Just Got In", בריטניה 2010

כתבתי על הסדרה בפוסט על סדרות בריטיות חדשות, אז אין צורך להרחיב הרבה – אזכיר שמדובר בדרמה קומית שבה דון פרנץ' ואלפרד מולינה הנפלאים מגלמים זוג נשוי ותיק, והסדרה עוקבת אחרי סיטואציות ביתיות רגילות יותר ופחות של הזוג. את ההמלצה ההיא כתבתי בערך באמצע הסדרה, ועכשיו אני יכולה להגיד ששני הפרקים האחרונים שלה (מתוך שישה בסך הכל, כמנהגם) שדרגו אותה אפילו יותר. הם היו פשוט מדהימים. הדי.וי.די כבר יצא בתחילת השבוע, מיד אחרי סיום שידור הסדרה, ואין לי אלא לסיים בהמלצה חמה על אחת הסדרות המרגשות והכתובות-ומשוחקות-להפליא של השנה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנימציה, ביקורת, בריטי, די.וי.די, טלוויזיה, מוזיקה, עיצוב, צחוקים, צילום, קולנוע, תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על המלצות די.וי.די לחג

  1. lautrec הגיב:

    תודה על כל ההמלצות 🙂
    רוג'ר אנד ואל היה נהדר. אלפרד מולינה פשוט מצוין. זה נחמד גם לקרוא את הבלוג של אחת הכותבות אחרי שרואים את כל הפרקים.
    אגב גם הסידרה של סיימון אמסטל היתה מצוינת, למרות שתמיד חשבתי שהוא די מעצבן.
    השבוע התחילה תוכנית האירוח החדשה של רוב בריידון.
    וגם QI חזר. YAY.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s