לא, את (ביקורת מ"רייטינג")

טילדה סווינטון היא יצירת מופת אמנותית. מעבר לכך שהיא שחקנית מדהימה בכישרונה ובהופעתה, שמה בקרדיט של סרט מסוים מבטיח לרוב יצירה יוצאת דופן. היא אמנם הופיעה בסרטים מיינסטרימיים יותר (היא זכתה באוסקר על תפקידה ב"מייקל קלייטון"), אבל רבות מהופעותיה הקולנועיות הן בסרטים אוונגרדיים ומיוחדים ("אורלנדו", "עולמות אפשריים", "האיש מלונדון" וכמובן סרטיו של דרק ג'רמן, שבהם החלה את דרכה המקצועית הרשמית) ו/או עצמאיים. כך גם הסרט החדש בכיכובה, "אני אהבה" של לוקה גוודאנינו, שאפשר לתאר את עלילתו כמלודרמה רומנטית שבמרכזה אישה הנסחפת ברומן אסור, אך סגנונו מבדיל אותו מתיאור סתמי שכזה.
סווינטון מגלמת בסרט את אמה רקי, אשתו הרוסייה של איל תעשייה איטלקי החיה את החיים הטובים במעמד הגבוה של מילאנו. לזוג שני בנים ובת בוגרים; סב המשפחה, פטריארך השושלת, מחליט לפרוש מראשות מפעלי הטקסטיל של המשפחה והוא מעביר את הבעלות במפתיע לבנו ולנכדו במשותף. מאותו רגע מתחיל הסרט לעסוק בסדקים ובשברים שמתגלים במשפחה המאושרת והמסורתית, ובהשאלה גם במעמד האצולה ובבורגנות העשירה בכלל (אולי לא במקרה שמה של המשפחה דומה מאוד למילה האיטלקית ל"עשירים"). העלילה מתפתחת בכיוונים שונים של דמויות השוברות את הציפיות של הסביבה ושל עצמן עד כדי אופרת סבון מלכותית. שניים מילדי המשפחה מורדים במסורת בדרכם שלהם, ואמה מתחילה להיזכר באישה שהייתה בצעירותה והשאירה מאחוריה כשנישאה לבעלה, בעיקר אחרי שהיא פוגשת חבר טוב של בנה, שף במקצועו, ומפתחת כלפיו משיכה עזה (הסרט מפגין גם את הקשר הקולנועי המוכר בין תשוקה מינית לאוכל).
החברה שבתוכה מתנהל רוב הסרט נדמית פטריארכלית, אך הנשים לא רק מנהלות את בית המשפחה, במהרה מתברר שהן מניעות לרוב את ההתרחשויות מאחורי הקלעים של החזות המשפחתית המהוגנת, וכך יוצא שהן מרכז הדרמה. התנתקותה של הבת במעשה שגלוי רק לחלק מבני המשפחה (למרות שיש אלמנטים של מתח בסרט, מהלך זה אינו מהמפתיעים, אך אין סיבה לחשוף אותו כאן) היא הראשונה שמערערת את שלוות דמותה של סווינטון. רצף האירועים שמסביבה מניע אותה בתחושה לחוצה של דחיפות ולהיטות להשתחרר.
נושא הסרט והעיסוק בהתפרקות התפיסה המטריאליסטית ובקשיחות הרגשית של בני המעמד הגבוה מזכירים עבודות קלאסיות של ויסקונטי ושל אנטוניוני (השחקן הוותיק שמגלם את סב המשפחה הוא גבריאלה פרזטי, שכיכב בין השאר ב"ל'אוונטורה" של אנטוניוני), אך הסרט רק נשען על ההיסטוריה הקולנועית הזאת. הוא יצירה מודרנית המודעת לסביבה שבה היא ממוקמת (סביב חילופי המילניום) ובה היא נוצרה (עידן הגלובליזציה והיעלמות הגבולות), ומתמקדת ברמה האישית יותר מאשר בהיסטורי ובפוליטי. "אני אהבה" הוא אכן מלודרמה, אך הוא מודע לכך וגם לטון השלילי שבו נעשה שימוש במילה הזאת כיום, והוא מנכס חזרה את הביטוי הזה בעזרת יכולת קולנועית מרשימה במיוחד. הבמאי מרכיב את סרטו ביד בוטחת להפליא ובמעוף טכני ורגשי סוחף. הוא נע בהצלחה מהאופראי לפיוטי ויוצר מעין אפוס אלגנטי ומלא תשוקה המתאר סוגים שונים של אהבה. הצילום המסוגנן תומך בעיצוב המכוון של הסרט (שימו לב איך צבעי התמונה משתנים כשאמה יוצאת מהעיר, כאילו פסעה אל תוך שנות השבעים), וכך גם הקצב המוקפד והמוזיקה המופלאה של המלחין המינימליסט ג'ון אדאמס. למרות שבסצנות מסוימות מוגזמת היומרנות הארטיסטית, דבר שפוגע בזרימה של הסרט ובהנאה ממנו, הסרט פורש בפני הצופים סיפור מורכב ורב תנופה, גדול מהחיים ואינטימי גם יחד, שהוא תענוג ויזואלי שעוצמתו גוברת במהלך הצפייה עד לסיום פתאומי ועוצר נשימה.

"אני אהבה" ("Io Sono l'Amore"), איטליה 2009, 115 דקות

ארבעה כוכבים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, מוזיקה, עיצוב, פורסם במקום אחר, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s