כמה אקטואלי (ביקורת מ"רייטינג")

יש סרטים שמגיעים עם הסיסמה "חומר נפץ פוליטי־חברתי" מרוחה לאורכם, השאלה היא מה עושים עם המשפט הכבד הזה, שהוא יתרון וחיסרון. אחד הסרטים האלה הוא "יום החצאית" של ז'אן־פול לילינפלד הצרפתי, המספר על סוניה ברז'ראק (איזבל אדג'אני, שזכתה בסזאר על הופעתה), מורה לספרות צרפתית בפרבר פריזאי, שרבים מתושביו הם מהגרים ומוסלמים בני מעמד סוציו־אקונומי נמוך הגרים בשיכונים. בוקר אחד מגלה המורה אקדח בתיקו של מוס, הבעייתי בתלמידיה, ורצף האירועים המהיר בעקבות הגילוי גורם לה להישבר. היא כולאת את תלמידיה בכיתה ומכריחה אותם להתעמת עם יחסם הגרוע והמעליב אליה וזה אל זה ועם ההתנהגות הצבועה שכה נפוצה בקרבם. בעוד העניינים בתוך הכיתה נחשפים ונפתחים, מגיעים כוחות הביטחון כדי לפתוח במשא ומתן לשחרור בני הערובה, הורי התלמידים המודאגים צובאים על פתח בית הספר והרוחות בשיכון מתלהטות עד כדי איום במהומות אתניות.
לילינפלד בחר לעסוק בסרטו בנושא שהוא באמת טעון ואקטואלי במיוחד לחיים בצרפת, ובחציו הראשון של הסרט הוא עושה עבודה טובה בהעלאת הקשיים, הדילמות והרגישויות של הצעירים האלה, החיים מצד אחד בחברה משוחררת וטכנולוגית ומצד שני נתונים ללחצים תמידיים מהמשפחה המסורתית ולהרגשת הזנחה מצד הממסד וחוסר תקווה באשר לסיכוייהם להתקדם בחיים.
בערך באמצע הסרט החליט הבמאי־תסריטאי שצריך להכניס לסרט גם אמירה על הומאניות היצור האנושי באשר הוא ועל ערכים אוניברסליים שחוצים הבדלי דת, גזע ומין. ברגע שהוא הכניס אלמנטים נוספים לסיפור הוא החל להתרחק מהעיסוק המעניין בנושאים הבוערים והסרט הופך לשילוב של דרמת בני ערובה ודרמת פשע. אולי הוא נבהל מאותה נפיצות החומר. בנוסף לכך נזרקים לקלחת אנשי התקשורת, שני משברי זוגיות, קצת סיפורים אישיים של התלמידים ושל המורים (תגובות המורים השונים למתרחש הן הדבר היחיד בחצי השני של הסרט שמזכיר את תחילתו המוצלחת), קצת הומור שלא במקומו וכמה השפעות פוליטיות (שרת הפנים מגיעה כדי לפקח על העניינים).
לקראת סוף "יום החצאית" מתגלה לצופה טוויסט נוסף בעלילה (אפילו שניים, תלוי איך סופרים), שאולי היה אמור לשפוך אור חדש על המתרחש אבל בעיניי רק שמט את הקרקע מתחת לחוזקו של חלקו הראשון של הסרט וגרם לו להיראות נצלני ואופורטוניסטי. הניסיון לחתום את פרשת בני הערובה בסצנה כביכול קורעת לב יוצר רצף מגוחך של סחיטה רגשנית ומתחסדת. ואז, כדי להוסיף פשע על חטא, מגיעה סצנה נוספת בסיום הסרט, סצנה כה קלישאית ומעושה שאף עשויה בצורה גרועה, שזה ממש מכעיס. אה, הנה, יוצרי הסרט הצליחו להוציא ממני רגש, אבל נראה לי שלא לזה הם קיוו.

"יום החצאית" ("La Journée de la jupe"), צרפת 2009, 87 דקות

כוכב

חינוך משלים

הצפייה ב"יום החצאית" גרמה לי להתגעגע לסרט "בין הקירות" המוצלח בהרבה. בדרמה הריאליסטית של לורן קאנטה, שיצאה לאקרנים ב־2008, גילם פרנסואה ביגודו (שעל ספרו האוטוביוגרפי מבוסס הסרט) מורה לצרפתית ולספרות צרפתית בבית ספר בפרבר פריזאי המתמודד עם הקשיים והאתגרים שבלימוד בני נוער המשתייכים לחברה הצרפתית העירונית החדשה, הכוללת תרבויות ומסורות מגוונות (נשמע מוכר?). הסרט הביא למסך בצורה כמו דוקומנטרית סמסטר בחיי בית הספר והאירועים בו נדמים אמיתיים ולא כאילו נוצרו כדי לשרת מטרה גדולה יותר. המורה שבמרכזו מוצג כאדם רגיל, אולי מעט אידיאליסט אבל בטח לא קדוש או שוגה לחשוב שהוא יכול במחי פעולה לשנות את העולם. הוא מנסה לבצע את תפקידו כמיטב יכולתו ובאמת לעזור לתלמידים שלו. לעתים הוא מיואש ולעתים מרגיש סיפוק בעבודתו; ובניגוד לסרטו של לילינפלד, ב"בין הקירות" הסיפור מועבר עקבית בצורה כובשת ולא מתלהמת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, עצבים, פורסם במקום אחר, צרפתי, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על כמה אקטואלי (ביקורת מ"רייטינג")

  1. שרון הגיב:

    בין הקירות היה טוב, חזק. גם "נביא" שמציג עכשיו. אני אוהב ריאליזם טוב, צרפתי, אנגלי… חבל שאני מבין מהקריאה כאן כי הסרט עם אדג'אני הוא מאכזב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s