פלורנס והמכונה (ביקורת מ"רייטינג")

(ביקורת זאת עלתה בצורתה חסרת הבוקסות ולכן החלקית גם כאן)

סטילר, איוונס וגרוויג

רוג'ר גרינברג (בן סטילר) עזב את לוס אנג'לס לניו יורק ואת קריירת המוזיקה לטובת עיסוק צנוע כנגר. לאחר שסבל מהתמוטטות עצבים קטנה הוא חוזר לאל.איי לכמה שבועות כדי לשמור על בית אחיו, שנוסע עם משפחתו לטיול פלוס עסקים בווייטנאם, ועל הכלב שלהם, מאהלר. המפגש עם חבריו הוותיקים, שעם רובם כבר מזמן לא היה בקשר, חושף בפני גרינברג את חייו כפי שלא ראה אותם בעבר ודוחף אותו לחקור את רצונותיו וחלומותיו. "גרינברג", סרטו החדש של הבמאי והתסריטאי נואה באומבך, לקח על עצמו משימה קשה – להציג בצורה מרגשת ומעוררת הזדהות נקודה מסוימת בחייו של אדם שנדמה מעצבן, יהיר ואפילו מרושע – ועמד בה בהצלחה מעוררת הערצה.
אותו גרינברג שייך לעולם אחר מזה שאליו הוא מגיע. הוא חי כבר 15 שנה בניו יורק – בצד השני של ארה"ב, אין לו בת זוג או ילדים, הוא חושב הרבה יותר מדי על העבר ומדבר פחות מדי על ההווה, הוא לא נוהג (דבר שאסור באיסור חמור באל.איי), הוא לא רואה אף אחד ממטר (חוץ מאת עצמו) והוא עוקצני ומתקשה להשתלב בסביבתו החדשה. דמותו אף מעוצבת כשונה מסביבתה – בגדיו, סגנון הדיבור שלו והתנהגותו כולם משייכים אותו לתקופה שעברה כבר מזמן. דרך עיניו אנו רואים את לוס אנג'לס שלו – העיר שאליה הוא שב אינה הוליווד הנוצצת אלא שכונה פשוטה יחסית, שאנשים באמת גרים בה ולא רק עוברים בה בדרכם לאולפן הצילומים. היא נראית בתחילה כלקוחה מעידן אחר ובהדרגה הופכת מודרנית יותר (למראה המשובח של הסרט אחראי הצלם הנהדר האריס סאבידס, שעבד בין השאר על "זודיאק" ועל "מילק", ששניהם התרחשו ברובם בשנות השבעים והצטיינו בעיצוב התקופתי).
סרטיו של באומבך תמיד הצטיינו באבחנות הפסיכולוגיות על דמויותיהם וברגישות שרטוטן על המסך. ב"חיים בין השורות" המעולה, שהפך אותו ליקיר האינדי האמריקאי, הוא עסק בהתפרקות נישואים דרך עיניהם של שני בני הנוער שבמשפחה, והיטיב לתאר הן את הדמויות הצעירות והן את המבוגרות. בכל סרטיו הדמויות מדברות, מנתחות ומגיבות; הפעם דווקא הרבה מהניתוח ומהניואנסים נמצא בשתיקה. גם הבחירה בסטילר לתפקיד הראשי אינה מובנת מאליה אך מתאימה מאין כמוה. עבודתו המצוינת מעידה אולי על חיבור מוצלח שנוצר בינו ובין יוצר הסרט. באומבך וסטילר שניהם ביימו את סרטיהם הראשונים באמצע הניינטיז ("בועטים וצורחים" ו"מציאות נושכת" בהתאמה) ושויכו לז'אנר סרטי דור האיקס. הם פיתחו קריירות נאות מאז, ואך יאה ששיתוף הפעולה הראשון ביניהם יכיל סממנים של ז'אנר עצמאי אמריקאי נוכחי, זרם המאמבלקור, שמוביליו יוצרים, בעזרת אלתור רב, סרטים אותנטיים וכנים על עצמם ועל בני דורם המקיפים אותם. רבות מדמויות המאמבלקור דוגלות (לעתים בכוח) באידיאולוגיה של לחיות את החיים בפשטות, בלי הרגשת ההכרח להספיק, להצליח ו"לעשות משהו עם החיים". "גרינברג" הוא סרט שהכנות ממש נובעת ממנו, אך בניגוד לאותו זרם, גיבורו לא חי לפי אידיאולוגיה של לא לעשות כלום אלא מחליט שזה סגנון שכדאי לאמץ בתקופת חופשה מחייו.

סממן נוסף לזרם מתבטא בבחירת השחקנית הראשית לצדו של סטילר. גרטה גרוויג המשובבת, האלמונית כמעט, הוזמנה להיבחן לסרט אחרי שבאומבך נתקל בה כשהתעניין בסרטי הז'אנר. גרוויג היא משקולת מאזנת לאורך כל הסרט מול דמותו של גרינברג. לא בכדי, למרות שגרינברג הוא גיבור הסיפור, הוא אינו הדמות הפותחת את הסרט הקרוי על שמו. זו היא פלורנס (גרוויג), העוזרת האישית של משפחתו של אחיו של הגיבור. תפקידה הוא לבצע סידורים וקניות לבני המשפחה המעסיקה אותה. היא מתרוצצת, בודקת, רוכשת, ותוך כדי שהיא נוהגת ברחובות אל.איי בין משימותיה, היא תוהה: "תיתן לי להיכנס?". זו אמנם פנייה רטורית לנהג שבנתיב לידה, אך גם מוטיב חוזר בסרט, הן ברמה העלילתית – פלורנס שואלת את השאלה כמה פעמים במהלך הסרט, בדרכים שונות לפי מצב הרוח שלה – והן ברמה עמוקה יותר, המתמצתת את השאלה המוצגת מטאפורית בפני גרינברג.
כשגרינברג פוגש את פלורנס, בת ה־25, עולם צעיר יותר פורץ לחייו, ומתפתח ביניהם קשר מהוסס להפליא. אנשים אחרים מעברו, בעיקר חברו הוותיק אייוון (ריס איוונס) וחברתו לשעבר בת' (ג'ניפר ג'ייסון לי, אשתו של באומבך, שכתבה איתו את התסריט והפיקה את הסרט), גורמים לו להתעמת עם הצהרתו שהוא בתקופה שבה הוא "מנסה לא לעשות כלום". הוא בעצם כבר לא מכיר אותם. בעוד גרינברג נשאר תקוע בחלומותיו, הם ובני דורם התקדמו (בלעדיו), הקימו משפחות, בחרו מקצוע ועבדו בו, התבגרו.
התקיעות הזאת של גרינברג היא לבו של הסרט. הוא מבטיח לאחיו לבנות מלונה למאהלר, וכמה סמלית, כמובן, העובדה שמדובר באדם שבונה למחייתו, והפעם מתכוון לבנות בית, אך אינו מסוגל לבנות קשר או אפילו לתקשר ממש עם סובביו. גרינברג מאשים אחרים בכל, כועס על העולם – חלק נכבד מזמנו הוא מבלה בכתיבת מכתבי תלונה לארגונים שונים ולעיתונים – והעצבים וחוסר הטקט שלו מביאים אותו לומר בקול דברים שרובנו נמנעים מלבטא למען שלום הציבור ורוגע נפשנו. פלורנס, לעומתו, משדרת פתיחות מוחלטת, מבוכה עדינה, הססנות והיעדר תוכנית ורצונות לחיים; עבודתה ממצבת אותה כאדם שדואג לאחרים לפני שהוא דואג לעצמו. גרינברג כביכול מודאג מהזדקנותו ומהשתלטות הדור הצעיר יותר – שהיא שייכת אליו – על העולם, אך עם הזמן מבין שמה שבאמת מפחיד אותו הוא המצב שבו הוא תקוע והסיכוי שהמצב יישאר כמו שהוא גם בעתיד. אבל הוא לא יודע איך להשתנות גם כשהוא סוף סוף רוצה בכך.

למרות העיסוק בפער הדורות, זהו אלמנט חשוב פחות לגרעין הרגשי של הסרט, זה שיוצר הזדהות כה רבה עם דמותו הראשית, אותו אדם מחוספס שלכאורה קשה לחבב. ההרגשה שהסרט מדבר אליך ואליי אישית נובעת יותר מהעובדה שהתקיעות הזאת היא לאו דווקא עניין של גיל. זה עניין של תפיסה. כל ההתלבטויות וחוסר הביטחון, ששותפים לעתים גם לאלה שכביכול מצאו מה הם רוצים לעשות בחיים, מביאים לכך שרבות מהדמויות בסרט הן ממש כאלה שאתה מזהה מחייך שלך, או שאתה מזהה בהן את עצמך או את עצמך העתידי (אגב, דבר שלא קרה לי בסרטי מאמבלקור). גרינברג לא ויתר במודע על ההתקדמות בחיים, אלא שכח לעבד את הפנטזיה של גיל 20 שבה עיצב לעצמו את מי שיהפוך להיות כשיהיה גדול. העיבוד הזה, שהוא לאו דווקא ויתור, הוא אולי החשוב ביותר בדרך לאושר. האמירה ש"אף פעם לא מאוחר מדי להפוך למי שיכולת להיות" היא אולי משפט אופטימי ומעודד, אבל זו אשליה עבור רוב האנשים. במקום לחיות את החיים שלו, גרינברג כלוא באכזבה ושבוי בתחושת ההחמצה, שנותרת איתו כי לא הייתה לו הצלחה שתחליף אותה (או שהייתה כזאת והוא אינו רואה אותה). הדרך שבה הוא רואה את העולם כה מוכרת, שגם כשצוחקים זה כואב. גרינברג לא ממש מכיר את עצמו ולכן מתקשה לספר על עצמו, וכך לקהל לוקח זמן להכיר אותו. זו דמות שמחלחלת ובהדרגה מקבלת נפח עד שפתאום קולטים שהיא כבר אינה קריקטורה אלא אדם אמיתי. והאירועים שהדמות עוברת מזכירים שה"לא לעשות כלום" הזה אינו אפשרי באמת. יש אנשים סביבך והם מכריחים אותך לחיות באמת.
בשורה התחתונה, הסרט הזה נראה כמו החיים. הוא אוסף אפיזודות, רגעים ואירועים, ולא נרטיב על. כמו החיים, לפחות מנקודת המבט של אלה שחיים אותם ולא של אלה שכותבים עליהם עלילה. ובאומבך מפליא להכיל כל כך הרבה בכל כך מעט.
אנשים שלא מזהים את המתרחש, ואת הלא מתרחש, ב"גרינברג" כנראה ישנאו את הדמות ואת הסרט. למרות דעתי, זה בהחלט סרט שמפלג את הקהל. יש שחושבים שגרינברג פשוט בלתי נסבל ושלא מגיע לו רגע אחד של חסד, בוודאי לא הרגעים הרבים שהתסריט מעניק לו. חלקם אולי נורא אופטימיים, וצריך קצת עצב פנימי כדי להזדהות איתו. חלקם רצו לקבל את סטילר הקומיקאי הקליל והופתעו מהטון, הנפח והרצינות שהוא מזריק לדמות שהוא מגלם בצורה כה מושלמת. דבר דומה קרה לאדם סנדלר ב"אנשים מצחיקים" הנפלא של ג'אד אפטאו, שנכשל בקופות ונגנז בארץ (מעניין ש"מוכה אהבה" הנפלא גם כן, תפקיד דרמטי אחר של סנדלר, מספר אף הוא על רומן מהוסס). אין לי אלא להמליץ למחפשי הקומדיה המיינסטרימית לדלג על הסרט הזה. "גרינברג" הוא קומדיה שאין בה הרבה צחוקים רמים וגם דרמה נעדרת אירועים גרנדיוזיים, סרט דל תקציב שבמרכזו כוכב גדול, יצירה מדויקת ומורכבת שמספרת על אדם מבולבל וחסר מודעות, סרט שמרכיביו רבים ודמויותיו מנוגדות זו לזו אך הוא שלם ובטוח בעצמו. ואיכשהו, למרות הקדרות והדיכאון שהוא משרה, הוא מצליח להעניק תקווה לשיפור גם למי שחושב שאין לו מושג איך לעשות את זה.

"גרינברג" ("Greenberg"), ארה"ב 2010, 105 דקות

ארבעה וחצי כוכבים

סאונד בוקס

כמו בסרטים אחרים של נואה באומבך, גם ב"גרינברג" תופסת המוזיקה מקום נכבד. מעבר לשירים המופיעים בפסקול ולמוזיקה שכתב ג'יימס מרפי (LCD Soundsystem), הסרט מלא בהתייחסות למוזיקה ולמכשירים המנגנים אותה; גרינברג היה חבר בלהקה ופלורנס היא זמרת בתחילת דרכה; וגרינברג מתעסק בפסקול שמתנגן סביבו (שימו לב לסצנת המסיבה ההיסטרית) ואף מכין לפלורנס מיקסטייפ, אותה אמנות הכנת אוספים שנותרה ככל הנראה נחלתם של חובבי מוזיקה אובססיביים. גם המיקסטייפ הזה משמש לאפיון דמותו של גרינברג כשפלורנס אינה מכירה את האמנים הכלולים באוסף (הם כולם מלפני זמנה), ובייחוד כשהוא מזכיר את קארן דלטון, זמרת פולק ובלוז ניו יורקית משנות השישים שהוציאה שני אלבומים ממש בסביבות זמן הולדתו של גרינברג, ושתמיד נדמתה כלא שייכת לשום מקום ולשום חברה. שיר של דלטון, אגב, התנגן בזמן כתוביות הסיום של סרטו הקודם של באומבך, "מרגו בחתונה".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי, ביקורת, מוזיקה, פורסם במקום אחר, קולנוע, קליפ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על פלורנס והמכונה (ביקורת מ"רייטינג")

  1. oferliebergall הגיב:

    גם בהרבה סרטי ממבלקור "הלא לעשות כלום" הוא משהו הדמויות בוחרת לעשות לתקופה מסוימת, או אפילו משהו שנכפה עליהם. כלומר, הדמוית בסרטי הממבלקור הם לרוב חסרות שאיפות וחסרות מעש, אבל לא בהכרח מרגישות נוח עם זה.

  2. שרון רז הגיב:

    חיים בין השורות היה אחלה סרט, לא ידעתי שזה אותו במאי, תודה על הביקורת המשכנעת, בהחלט סומך עלייך, אדע ללכת ולראות, ואגב קארן דאלטון מעולה, צחי רולניק מהאוזן הכיר לי אותה פעם, אז התודה לו…

  3. albumaday הגיב:

    אוח, מאז שקראתי את הפוסט בחמישי אני שומע את השיר של דלטון (הראשון, גם השני מוצלח אבל לא באותה רמה) באובססיביות. גם שמעתי בעקבותיו את האלבום שהוא לקוח ממנו שאמנם לא בדיוק נמצא באותה רמה, אבל עדיין זו תגלית נהדרת.

    בקשר לסרט, שראיתי רק עכשיו – בגדול חיבבתי אותו, ואני כמובן מאוד שמח לראות את הממבלקור פורץ לקהלים רחבים יותר (אתמול ראיתי את Hannah Takes the Stairs בכיכובה של גרוויג והיא מצוינת גם שם), אבל יש משהו מטריד קצת במוטיב הנוצרי משהו של הבחורה בעלת לב הזהב שגואלת את הגיבור המיזנטרופי מעצמו. זה חוזר בכמה סרטים מהזמן האחרון (כרגע אני מצליח לחשוב רק על גארדן סטייט אבל אני בטוח שיש עוד, אה, אולי גם באפלו 66). הסרט עוסק בזה בצורה מעודנת יחסית וגם הסוף לא מציע גאולה שלמה, אבל עדיין יש משהו לא אמין באובססיביות שלה כלפי גרינברג שפוגע בה בכל הזדמנות אפשרית. כמו שעופר ציין בביקורת שלו באומבך בכל זאת תסריטאי די מוקפד וזה קצת מפריע כשהסרט כן נופל לכל מיני כללים תסריטאיים וסיטואציות או תפניות שברור מדי מה המטרה הדרמטית שלהן.
    אה, והפסקול גם באמת מצוין (כלומר השירים, ג'יימס מרפי פחות מעניין).

  4. סטיבי הגיב:

    לגבי הפסקול – אכן.
    לגבי המוטיב – אפשר לפרש את זה כמוטיב נוצרי (כמו שאפשר לפרש הרבה דברים אחרים פשוט כי זה מופיע ו/או מפורסם גם בכתבי הנצרות), אבל זה גם "סתם" מוטיב אנושי. ובכל מקרה התאים לי יותר כאן לקרוא את זה פשוט ביחס לדמות שלה: בניגוד ואפילו בהיפוך לגרינברג, פלורנס לא בורחת ממה שנמצא מולה, ואפילו ממש נמנעת מהבריחה הזאת גם בשלב שבו הרבה אחרים היו כבר עושים זאת. זה לאו דווקא טוב לב קיצוני או התעקשות לגאול את ה"חוטא", יותר מעין זה-מה-שיש-מולי. אולי אם אחד מהם היה עוזב את העיר (לשם הביטוי) אז באותו רגע זה היה נגמר, אבל הם שניהם היו שם (שוב ושוב). אני גם לא חושבת שהיא גואלת אותו מעצמו בצורה "בוטה" ואדוקה. היה לו חלק פעיל מאוד בתהליך הזה בשל ההתעוררות שהוא חש מכל שסובב אותו, לא רק המפגש איתה. ואני בדרך כלל לא רואה את הנקודות היותר צפויות/שקופות/מוכרות כנפילות, הכל היה בעיניי התקדמות הגיונית וחפה מזיוף. וגם – לא טענתי שהתסריט מושלם 🙂

  5. albumaday הגיב:

    זה מרגיש לי נוצרי פחות בגלל הקטע של הגאולה (שבאמת פחות נוכחת כאן) ויותר בקטע של ה"תיקון" שהיא מעניקה לדמות הראשית, שזה גם אלמנט נוצרי וגם סתם מוטיב תסריטאי נפוץ ומאוס של דמות שמתחילה כמיזנטרופית ולומדת לקבל את העולם. ברור שכאן זה נעשה בצורה אמינה ולא בוטה, ולכן זה סרט טוב, אבל השימוש בדמות שלה כדרך עבורו לעשות את השינוי הרגיש טיפה לא אמין, כלומר, היא לא עשתה רושם של בחורה עד כדי כך תלותית או נואשת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s