איפה ועדת השחרורים כשצריך אותה? (ביקורת מ"רייטינג")

"נביא", סרטו החדש של ז'אק אודיאר, היה נציג צרפת לפרס האוסקר לסרט הזר. בפרס הזה הוא אמנם לא זכה, אך הוא מגיע אל מסכינו – אחרי דחייה של כמה שבועות – אפוף פרסים אחרים, כולל זכיות בקטגוריות החשובות בטקס הסזאר (האוסקר הצרפתי), פרס הבאפטא לסרט הזר, פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ועוד ועוד. אודיאר הוא אחד היוצרים המוערכים בצרפת – במאי ותסריטאי שמוציא סרט כל ארבע־חמש שנים בלבד וזוכה לתשבחות הביקורות ולהצלחה אצל הקהל. הפעם ההערכה שלה זוכה סרטו מעלה ציפיות שאינן מתממשות דיין.
הסרט מגולל את סיפורו של מאליק (טאהר ראהים), צעיר צרפתי־ערבי המגיע לכלא קשוח. במהרה הוא לומד שעליו להשיג לעצמו הגנה, והוא חובר דווקא לנציגי המאפיה הקורסיקאית ולא לקבוצת המוסלמים בעלת הכוח הרב. עם הזמן הוא מתקרב למנהיג הקוריסקאים האכזרי, לוצ'אנו (נילס ארסטרופ), והופך בהדרגה למנהיג מאפיה בעצמו.
אודיאר מרבה לעסוק בדמויות חסרות זהות או חצויות, שממציאות את עצמן מחדש, עוטות מסכות ומרמות את דרכן אל הפסגה. ב"גיבור בזכות עצמו" מ־96', סרטו השני והמוצלח שפרסם אותו, גילם מתייה קסוביץ צעיר שבונה לעצמו זהות מזויפת של גיבור מחתרת בצרפת של אחרי מלחמת העולם השנייה; בסרטו הקודם, "לבי החסיר פעימה" מ־2005 (שבו כיכבו רומן דוריס וארסטרופ הנ"ל), בריון ופושע קטן מחליט לשנות את דרכיו ולחזור אל אהבתו הוותיקה – נגינת פסנתר קלאסית, ולאורך הסרט הוא נאבק בין רצונו זה ובין החיים שהכיר עד אז, על האלימות והקיפאון שממלאים אותם. גם ב"נביא" גיבורו יוצר יש מאין. מאליק נכנס לכלא כשהוא מעין טבולה ראסה – הוא אנאלפבית חסר אמצעים, ואין לו עבר (לא ברור מה הפשע שבגינו נשפט למאסר), משפחה, חברים, שייכות דתית או, כך נדמה בתחילה, ידע עולם נרחב. במהלך תקופת מאסרו הוא בונה עצמו מאפס, מחנך עצמו לפי הכללים של החברה האלימה וחסרת המצפון שבתוכה הוא נמצא. כמו סרטי כלא רבים שמציגים אנטי גיבור גנגסטרי, דמות המעוררת את תמיכת הצופים למרות מעשיה האלימים, גם כאן מדובר במאבק של הישרדות ועל שיקולי איבוד האנושיות מול צבירת הכוח. בכלא שבו חי מאליק יש רק רעים ורעים פחות, שולטים ונשלטים עושי דברם, מאבקי כוח וניסיונות השתלטות; בתוך העולם הזה הצופה מפתח אמפתיה רבה כלפי מאליק, גם כאשר המוסריות שלו הולכת ומיטשטשת, כאילו אנו תומכים ברצונו לשרוד בכל מחיר.
חלקו הראשון של הסרט פועל במסגרת מבנה מוכר זה של היררכיה בתוך כלא, אבל הוא מצליח להיות דחוס, מלחיץ ואפילו מזעזע בשל סגנון הריאליזם הבוטה שיוצרי הסרט בחרו כדי להעביר את האירועים. המצלמה נשארת עם מאליק, מלווה אותו ברגעים הקשים וברגעי ההתלבטות, ומשחקו המצוין של ראהים – בתפקידו הגדול הראשון – מאפשר לטוות את השינויים שעוברת דמותו לאורך שנותיה במאסר. בבסיסו זהו סיפור "מעוני לעושר בעולם הפשע", שהושווה רבות לסרט "פני צלקת" של בריאן דה פלמה עם אל פצ'ינו, אך הדמות הראשית מעניקה לעלילה עניין ומגע אישי. האירועים שמאליק מעורב בהם נעים על הקו בין תכנון למקרה, בין המאבק ההכרחי לתאוות בצע ותהילה. איננו יודעים עד כמה באמת ברור לו מה יהיו תוצאות מעשיו או שהוא מאלתר עם הרגע, מתי המאבק לחיים הפך לרצון לנקמה, וזהו הפן המרתק באמת של ההתרחשויות. לעתים נדמה שגיבור הסרט הוא אסטרטג קרימינלי מבריק ולעתים נראה שהוא שומר על התמימות שהייתה לו בתחילה, שהוא באמת מאמין שהכלא הוא עולם נפרד ושברגע שיעזוב אותו יוכל לחזור לחיים נורמטיביים, סטנדרטיים. האמביוולנטיות הזאת שזורה בדמות הראשית וגם בשחקן המגלם אותה בצורה כה חזקה והיא שמעוררת מחשבה ותהיות במהלך הצפייה וגם אחריה.

לרוע המזל, למרות כל זאת "נביא" הוא סרט שלא חסרות בו בעיות. אודיאר ושותפיו לכתיבה חשבו כנראה שהסיפור והדמות המצוינת שבמרכזו לא מספיקים להחזיק סרט, אולי שאינם מקוריים מספיק, והחליטו לדחוף לתסריט עוד כמה נושאים. זהו סרט פשע וגם סרט התבגרות על התהוות אישיותו של מאליק הבוגר. וזהו גם סרט על גזענות, מאבקים אתניים וחוסר סובלנות – מאליק נחשב בוגד על דבקותו לאורך זמן בקבוצת הקורסיקאים, וכשהוא מתקרב למוסלמים הוא נתקל בחשדנות מסוכנת משני הצדדים (מאליק מלהטט במהלך הסרט בין שלוש שפות – צרפתית, ערבית וקורסיקאית).
בנוסף לכך, כדי לא להותיר את מאליק בבדידותו הוא פוגש בכלא אסיר שעומד להשתחרר בשל מחלה. כשמאליק יוצא לחופשה הוא פוגש את אותו חבר ואת משפחתו, דבר המייצג עתיד חלופי לחיי הפשע. אך מאליק משתמש בחופשותיו גם לצרכים בלתי חוקיים, תחילה בלית ברירה ולאחר מכן במסגרת איזושהי תוכנית להשתדרג בסולם החשיבות. הוא פוגש, מתווך, מתחמן ומשחק באנשים ובחייהם, בונה מגדלים באוויר על בסיס בלתי יציב של דם ושל חובה, לא של נאמנות. מדי פעם גם צצה מולו רוחו של הקורבן הראשון שלו, מתוך הכלא, בטוויסט מיסטי תמוה. באופן דומה סוטה אודיאר לעתים מהסגנון הריאליסטי (גיוון שאינו נעדר מסרטים קודמים שלו) אך מבצע גיחות לסמליות מעושה ולמטאפורות שחוקות; הוא לא שוכח גם לזנוח לרגעים את המוזיקה הנהדרת של מלחינו הקבוע אלכסנדר דספלה (אחד המוצלחים והעסוקים במלחיני הסרטים כרגע, שבין השאר עבד לאחרונה על "מר שועל המהולל" ו"סופר הצללים" ) ולהפיל לתוך הפסקול שירים רועשים בשפה האנגלית. ברור לצופה מה הוא מתכוון לעשות, אבל זה פשוט לא מתאים לסרט ולכן לא עובד.
עודף הסיפורים מאריך את הסרט יותר מדי, אך בעיקר וחמור מכך – במקום שהצופה יישאב לסיפור יותר ויותר, הוא נדחף החוצה. הקשר הרגשי שנוצר עם מאליק והתקווה שהצופה שומר עליה כלפיו מתמוססים עם הסתבכות הגיבור בעולם הפשע האלים ובתוכניותיו הגרנדיוזיות. ריבוי הנושאים שבהם הסרט מבקש לגעת וכמות עלילות המשנה שבו פוגעים בלבו של הסיפור במקום לעבות אותו. לקראת סוף הסיפור מתווספות עוד דמויות ועוד כוונות, והסרט כה מרוחק מהסיפור האישי שאפיין אותו שהוא הופך למיני אפוס מניפסטי על שליטה בקרטל סמים. בסך הכל יש בסרט כל כך הרבה חלקים, שהשלם עולה על גדותיו וגולש מחוץ לגבולות הרלוונטיים של הסרט עצמו.

"נביא" ("Un prophète"), צרפת־איטליה 2009, 150 דקות

שלושה וחצי כוכבים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, פורסם במקום אחר, צרפתי, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s