הודעה נמסרה למשפחה (ביקורת מ"רייטינג")

בטקס האוסקר, שהתקיים לאחר ירידת המדור לדפוס, אחד הסרטים הבולטים – אם לא הזוכה הגדול של הערב – צפוי להיות "מטען הכאב" של קתרין ביגלו, סרט מלחמה מצוין ומורט עצבים העוקב אחרי חיילים המשרתים ביחידת חבלנים אמריקאית בבגדד בעיצומה של המלחמה המתמשכת בעיראק. בכורתו של "מטען הכאב" הייתה בערוצי הסרטים של yes, ומהשבוע הוא יוקרן גם בקולנוע לב. יחד איתו ייצא לאקרנים סרט העוסק בעקיפין במלחמה בעיראק שאף הוא זכה למועמדויות אוסקריות חשובות, ולמרות השוני בין שני הסרטים, אפשר להתייחס אליהם כמשלימים זה את זה.

 

"השליח" – סרטו הראשון כבמאי של אורן מוברמן, ישראלי לשעבר שפועל כבר למעלה מעשור בתעשיית הקולנוע האמריקאית (בין השאר הוא כתב את תסריט "אני לא שם" על בוב דילן יחד עם במאי הסרט, טוד היינס) – מתרחש בארה"ב אך מהדהד את המלחמה. במרכזו עומד וויל מונטגומרי (בן פוסטר), חייל שנפצע בלוחמה בעיראק ולאחר שיקומו מוצב למשך שארית שירות החובה תחת פיקודו של טוני סטון (וודי הארלסון, שמועמד לפרס האוסקר לשחקן משנה על תפקידו), קצין ותיק שתפקידו למסור למשפחות חיילים וחיילות את ההודעה הקשה מכל על מות יקיריהם בקרב. וויל אינו מרוצה במיוחד מההצבה החדשה – שליח המוות – אך אין לו יותר מדי ברירה. בהדרגה הוא וטוני, טיפוס קשוח שכביכול כבר ראה הכל, הופכים לחברים קרובים המתמודדים יחד עם תפקידם הקשה ועם חוויות עברם הקרבי.
בניגוד ל"מטען הכאב", "השליח" אינו ממש סרט מלחמה – אין בו סצנות לוחמה והוא מתרחש הרחק משדה הקרב הממשי, אך הוא בוחן קרבות רגשיים דומים – קשיי החייל מול המראות שראה והאירועים שחווה, בתוספת ניסיון החזרה לשגרה אחרי כל מה שעבר. שני הסרטים נמנעים מלעסוק בשאלה הבוערת עדיין של הסיבות למלחמה והצידוקים וההתנגדויות לה, עיסוק שמתבטא בדרך כלל בסרטים מתלהמים וצדקניים, אך הם מותירים תחושה אנטי מלחמתית ברורה בתארם את הסיוט שיוצרת הלחימה אצל המשתתפים בה ואצל אלה שהם הותירו בבית. כשמישהו נפגע ב"מטען הכאב", אנשי "השליח" מקבלים עוד עבודה.
"השליח" מוצב בעולם שרחוק עד לאין שיעור מאזור הקרב, שמשתדל לחיות חיים רגילים שמדחיקים את מציאות האירועים ההם, הרחוקים, הלא קשורים כביכול, זה שהחיים בו תומכים בחיילים בין שהם תומכים במלחמה או מתנגדים לה. אך לא ניתן להתעלם מהקרע בין אלה שהיו, שמביאים את המעמסה הביתה איתם, ואלה שמחכים להם שם, שלא יכולים להבין למרות רצונם לעזור (זהו נושא שנדון תכופות, למשל, בסרטים שעסקו בהשלכות מלחמת וייטנאם). למרות הרצון להתנתק, המלחמה הרחוקה קורעת משפחות בבית. גיבורי הסרט נעים בין המעגלים האלה, מקשרים ביניהם בעל כורחם. טוני דוגל בהיצמדות לכללים ולהגדרות, בביצוע העבודה בניתוק רגשי חמור סבר; וויל מתקשה להתייחס לעבודתו כתפקיד בלבד ונעשה מעורב יותר ויותר; הבדלי התפיסה יוצרים חיכוכים בין השניים. כשהסרט סוטה מנושא השפעות המלחמה והופך לסרט על חברות הוא לפעמים מאבד מיקוד, אך אלה מעידות רגעיות התורמות בכל זאת לעיצוב דמויותיו.

לצפייה ב"השליח" מתלווה מועקה מצטברת שנובעת גם מהיכרותנו עם הביטוי המצמרר "הודעה נמסרה למשפחה". הרי מי שגדל בארץ וכבר עבר את גיל העשרה בוודאי זוכר את התקופה שבה נהרגו חיילים יום יום בלבנון; מבחינה זו המצב דומה בארה"ב בשנים האחרונות (וכך גם בבריטניה ואולי גם במדינות אחרות הלוחמות לצדן בעיראק או באפגניסטן). אך למרות הנושא הקשה שבלב הסרט, יש בו גם רגעי הומור ותקווה. אלה בולטים בקו העלילה שבו מפתח וויל קשר מהוסס ומלא רגשות אשם עם אלמנת מלחמה שפגש במהלך עבודתו, שאותה מגלמת סמנתה מורטון, המפליאה בתנועותיה, באינטונציה שלה ובהבעותיה להעביר את ההתחבטויות, הלחץ והתסכול שמרגישה דמותה.
ב"השליח" אין אירועים סופר דרמטיים. הוא בנוי על אפיזודות קטנות, רגשות מתח והזדהות והתמודדות יומיומית עם העולם. התסריטאים מוברמן ואלסנדרו קמון (שמועמדים על תסריטם לאוסקר וכבר זכו בפרס התסריט בפסטיבל ברלין 2009) הכניסו לסרט רגישות רבה לקצב ולמילוליות (בייחוד בדמותו של טוני, המשתמש במשחקי מילים – דבר שמתפספס כמעט לגמרי, למרבה הצער, בכתוביות התרגום) ונמנעו מבריחה להומור שחור ומהגחכת הסיטואציות המגוונות שאליהן נקלעים וויל וטוני במהלך עבודתם. התסריט המוצלח כבודו במקומו מונח, אך סרט כזה תלוי בשחקניו, וכאן הם מעולים. פוסטר טעון ולחוץ אך לא מתפוצץ בסצנות רעשניות מזויפות; הארלסון מאופק אך מבעבע מתחת לפני השטח. בעזרת תצוגות המשחק המרשימות של שחקניו מצליחה היצירה, שעוסקת בכאב ובספק, להיות בו בזמן קשוחה ועדינה, פוצעת ומנחמת, ופוגעת בכל המקומות הנכונים.

"השליח" ("The Messenger"), ארה"ב 2009, 105 דקות