תולדות השיגעון בעידן התבונה (ביקורת מ”רייטינג”)

מרטין סקורסזי הוא אמן קולנוע. אי אפשר להכחיש שהוא אחראי ליצירת כמה מהסרטים הטובים ביותר של המסך הגדול וגם לא את העובדה שהוא ידען בלתי נדלה ונלהב במיוחד בתחום שבו הוא גם עוסק למחייתו. אבל סרטיו העלילתיים האחרונים – "כנופיות ניו יורק", "הטייס" ו"השתולים" – דשדשו להם בבינוניות מדאיגה. בסרטו החדש סקורסזי, בעזרת השפעות מעוד כמה מאסטרים קולנועיים, יוצר סרט אימה פסיכולוגי שמסמן עבודה יוצאת דופן בפורטפוליו המקצועי העשיר של הבמאי הוותיק.
ב"שאטר איילנד", המתרחש ב־1954, מגלם ליאונרדו דיקפריו, שכיכב גם בשלושת הסרטים הנ"ל, את טדי דניאלס, מרשל אמריקאי שמגיע עם שותפו צ'אק (מארק ראפלו) לאי מבודד שבו מנוהל מוסד לפושעים חולי נפש במטרה לחקור את היעלמות אחת המטופלות במקום. דניאלס הוא אדם רדוף המנהל מאבק עם הטראומות מהמחזות הקשים שבהם נתקל באירופה במלחמת העולם השנייה וכן עם זיכרון אשתו, שנספתה בשרפה בביתם. באי, המנוהל בו בזמן כבית סוהר מחמיר וכמוסד פסיכיאטרי המנהיג שיטות מתקדמות לתקופתו, צמד החוקרים פוגש קודם את סגן הסוהר הראשי (ג'ון קרול לינץ', "זודיאק" ) ואחריו את ד"ר קולי (בן קינגסלי), הפסיכיאטר האחראי על המוסד, שנדמים כמסבירי פנים אך לא ששים במיוחד לשתף את האורחים בכל סודות המקום. עם התקדמות החקירה – ועם החמרת מזג האוויר, שאינה מאפשרת למבקרים לעזוב את האי – דניאלס נשאב יותר ויותר אל מסתרי המקום ומתחיל לפתח חשדות לקיום קונספירציה קפקאית שמעורבים בה עובדי המוסד.
הסרט מבוסס על ספרו של דניס ליהיין, שספריו כבר עובדו לסרטים המוצלחים "מיסטיק ריבר" של קלינט איסטווד ו"נראתה לאחרונה" של בן אפלק; גם עבורו וגם עבור סקורסזי מדובר בשינוי סגנון. שתי היצירות הקודמות של ליהיין שעובדו לקולנוע היו נטועות בחברה עירונית־פרברית עכשווית, ריאליסטיות עד כאב, שעסקו בטרגדיה אישית ומשפחתית בשילוב חקירה משטרתית. השילוב הזה מצוי גם ב"שאטר איילנד", אך התפאורה שונה לגמרי – הסרט ממוקם באמצע שנות החמישים, בשיא תקופת הפראנויה האמריקאית, ועלילת המתח של החקירה מפנה בהדרגתיות את מקומה מפני השיגעון הפושה בין כותלי הבניינים המאיימים וסוחף את הדמות הראשית איתו. ייתכן שזהו אלמנט השיגעון המתפשט בסיפור שמשך את סקורסזי ליצירה. הוא עסק כבר בסרטי מתח ואפילו נגע כבר בז'אנר האימה, אך טרם הוציא תחת ידיו סרט אימה של ממש, ובוודאי לא כזה בעל נטיות בי מובי כסרטו החדש.

העבודה משחררת
חלק גדול מ"שאטר איילנד" מעוצב כהזיה סוריאליסטית שבה הדמות והצופה אינם בטוחים שמה שהם רואים באמת קורה. העלילה הלינארית היא האלמנט הפחות חשוב במרכיבי הסרט, וטוב שכך, מאחר שהדיאלוגים אינם הצד החזק שלו. בייחוד גורמים למבוכה רגעית הנאומים הממוחזרים מסרטי שואה הוליוודיים שמושמים בפיו של דניאלס על אודות הזוועות שנתקל בהן כאשר, כחייל בצבא ארה"ב, היה נוכח בהגעת כוחותיו למחנה הריכוז דכאו (ובולטת הופעת השלט המפורסם "העבודה משחררת", שנראה יותר כמו זה של אושוויץ מאשר זה אשר בשער דכאו, אבל למה להתקטנן, עדיף לקוות שהתחקיר שעשו בהפקה לא התבלבל. או שזה בכוונה?). אולם פרטים כאלה נשכחים במהרה כשהסרט חוזר לאווירה הקלאוסטרופובית, המפחידה באמת לפעמים, השולטת בו. הניגוד בין רצון הדמויות לייצר נרטיב ריאליסטי לאירועים בשאטר איילנד ובין המוטו של הסרט – בבית משוגעים כזה המונח "נורמלי" מוגדר אחרת לגמרי – יוצר משחק גם בין היוצרים לצופים הנסחפים בגאות המצטברת.
למוזיקה בסרט תפקיד חשוב ביצירת הלחץ הזה. האחראי לה הוא רובי רוברטסון, מוזיקאי ותיק שעבד כבר כמה פעמים עם סקורסזי. הפעם הוא הביא לסרט בעיקר מוזיקה קלאסית מודרנית, המחצינה כלי קשת צעקניים, דיסוננסיים, שמעלים קונוטציות לסרטי אימה מפעם. העולם החונק של "שאטר איילנד" מוצלח כל כך שלמרות מגרעותיו של הסרט – בעיקר סצנות חלשות מדי פעם וחוסר אחידות רעיוני – הוא מאפשר להכתיר את הסרט כמעניין ביותר של סקורסזי מאז "לגעת במוות" המשובח מ-1999. בסרט הקודח וההוזה ההוא, שהיעדר ההערכה כלפיו הוא כמעט פשע אמנותי (גם בו, אגב, ממלאת המוזיקה תפקיד חשוב, אם כי שם מדובר לרוב במוזיקת רוק), גילם ניקולס קייג' נהג אמבולנס ניו יורקי שהופך רדוף נפשית בידי מטופליו במשמרת הלילה. שני הסרטים עוסקים בהתמודדות פנימית קשה עם זיכרונות ועם טראומה, אם כי הם נבדלים מאוד בנקודת המוצא – סיפור המתח של הסרט הנוכחי לעומת זווית המבט האישית של המוקדם יותר. את "לגעת במוות" כתב פול שרדר, שותף קבוע של סקורסזי, שעבודתם המשותפת המוכרת ביותר היא כנראה "נהג מונית" המיתולוגי, שכמו "שאטר איילנד" בוחן בין השאר את הנעשה במוחו של גיבורו. "שאטר" הוא ניסיוני ממנו וכנראה סרטו האקספרימנטלי ביותר של סקורסזי (מה שגרם אולי לדחיית תאריך ההפצה שלו אל מחוץ לתחרות על האוסקרים, אם כי האולפנים טוענים שמדובר בסיבות כלכליות-שיווקיות בלבד), ונראה שהיוצר ביים אותו כשהוא אחוז תזזית בעצמו, מה שבהחלט עוזר ליצירת האווירה הדחוסה.

בניית האווירה המלחיצה גם חושפת את ההשפעות הרבות שסקורסזי הביא לסרטו. קל לזהות מוטיבים של סרטי היסחפות לטירוף אחרים, למשל "הניצוץ" של קובריק ו"הדייר" של פולנסקי, שתי קלאסיקות שבהן הגיבור טובע בשיגעון שמונע ממנו – וגם מהצופים – להבחין בין דמיון למציאות. קטעי הסיוטים שמהם סובל המרשל דניאלס, פלאשבקים שמתחלפים בחלומות הזולגים למציאות באופן שקשה יותר ויותר לקבל כהגיוני, מושפעים בבירור מיצירתו של דיוויד לינץ', ואינם מביישים את ההשוואה – אלה קטעי אימה משובחים שסקורסזי מפגין בהם את שליטתו המרשימה במדיום, והם מערערים כראוי את ביטחונו של הצופה בגיבורו הנחוש. בסרט מצויות גם התייחסויות לכמה מסרטי המתח הקלאסיים של היצ'קוק וגם לקלאסיקה שהיא כביכול תמימה יותר, "הקוסם מארץ עוץ", סיפור שקיימים לו שלל ניתוחים וגרסאות.
עודף הרפרנסים הזה יוצר בעיה אחרת – הצופה, גם לאו דווקא המנוסה, מצפה לטוויסט עלילתי שיסביר את הטירוף וחוסר ההיגיון השולטים בסרט. טוויסט כזה אכן מגיע, והציפייה לו מבטלת את אלמנט ההפתעה שאמור כנראה להתלוות אליו. סופו של הסרט סובל מירידת המתח וגם מעמימות, ולא מהסוג הטוב, כזה שמעלה יותר שאלות משהוא מספק תשובות. אפשר למצוא רמזים לטוויסט נוסף בדקותיו האחרונות של הסרט, אבל זה כנראה סתם ניתוח יתר. בסופו של דבר זהו סרט עמוס ומרתק שעם סיומו הצופה מרגיש צורך לצפות בו שוב. ולשם שינוי הוא גם רוצה לצפות בו שוב, וזה כלל לא עניין של מה בכך.

"שאטר איילנד" ("Shutter Island"), ארה"ב 2009, 134 דקות

ארבעה כוכבים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, ביקורת, פורסם במקום אחר, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s