מישהו לאהוב (ביקורת מ"רייטינג" של לפני הרבה זמן)

איש רציני

אחרי "לקרוא ולשרוף", סרטם האחרון של ג'ואל ואית'ן כהן, התחלתי לדאוג. הם תמיד היו מהבמאים האהובים עליי, כאלה שחתימת שמם על סרט מספיקה כדי להצדיק צפייה בו, אבל סרטם ההוא היה רע (במידה שהצליחה להפתיע לרעה) ועלול היה להעיד על כיוון חדש ולא מוצלח בעבודתם. כששוחרר הטריילר המבריק של "יהודי טוב" החששות נרגעו קצת, אבל כידוע טריילרים אינם באמת מדד לאיכות הסרט אלא יצירים שיווקיים שנועדו פעמים רבות דווקא להטעות. במקרה הזה, הטריילר אפילו משתפר אחרי הצפייה בסרט, כי הוא מעלה לעיני הצופה כמה רגעים מהסרט המצוין הזה.

מייקל סטולבארג, שחקן תיאטרון מוערך שזהו תפקידו הגדול הראשון בקולנוע, מוביל צוות שחקנים כמעט אלמוני ומופלא בגילומו את לארי גופניק, מורה לפיזיקה המתגורר בשכונה יהודית מסורתית בארה"ב של 1967, שמרכיבי חייו – משפחתו, עבודתו, ביתו וסביבתו – מתחילים להתפרק בזה אחר זה. תחילה גופניק שואל שאלות: למה כל זה קורה לו, במה אשמתו ומה עליו לעשות כדי להפסיק את שרשרת האירועים. אחר כך הוא נזעק – הביטוי "לא עשיתי כלום!" חוזר פעמים רבות בסרט – ולבסוף מחפש מענה לתהיות הקיומיות שהתפוררות עולמו מעלות אצלו. אבל כמאמר הלהקה שנקראת על שם העם והדת שאליהם הוא משתייך, גופניק מחפש תשובה ולא מוצא.
גיבור הסרט הוא כלכלן/פיזיקאי שמדגיש את חשיבות המתמטיקה בפיזיקה על פני החשיבה הפילוסופית שמתלווה לעיסוק בתחום הזה. כפי שמעיד שמו המקורי של הסרט (להבדיל מהתרגום המתמיה של שמו לעברית), גופניק הוא איש רציני. הוא לא מתעסק בספקולציות. ככל שמתקדמת העלילה (אם אפשר לכנות כך את רצף האפיזודות שבתסריט) וכל שהוא מכיר מתפרק לנגד עיניו כמעין מבנה דומינו אינסופי שאין לשלוט בו, הוא מתחיל לתהות מהו מקומו בעולם – אם בכלל יש כזה – ומה קורה כשמשהו שחשבת שהוא דבר אחד מתברר כדבר אחר לגמרי. כמו הניסוי המפורסם שהוא מעביר לתלמידיו – ניסוי החתול של שרדינגר, ניסוי תיאורטי שבו כביכול קיים חתול שהוא בו בזמן חי ומת – הוא כבר אינו יודע אם הוא קיים באמת, אם הוא חפץ או יצור חי. גופניק מחליט לחפש עצה אצל רבני קהילתו ופוצח במסע דילוגים שלא היה מבייש פוליטיקאי נמרץ, בעוד ההתרחשויות בחייו מסתבכות יותר ויותר.

איי איי איי

בסרטם החדש, אחד המורכבים בגוף העבודות המרשים שלהם, האחים כהן מביאים למסך כהרגלם כמה מסימני ההיכר הוותיקים שלהם – ההומור היבש, המוזרויות הקטנות, האירועים האבסורדיים שנראים מציאותיים ודמיוניים כאחד; הם משלבים את סיפור ילדותם האישי – התבגרות במהלך שנות השישים בסביבה יהודית מסורתית של המעמד הבינוני האמריקאי – בסיפור איוב, שניחתות עליו מכות ללא סיבה נראית לעין.
"יהודי טוב" הוא לעתים קומדיה אנרגטית שבה צירופי המקרים, משחקי המילים והטיפוסים שמקיפים את גופניק פשוט מבדרים. קשה להצביע בדיוק על מה אנחנו צוחקים. לא על גיבורנו, וברור שלא איתו. כמו שכבר אמרו – מצחיק, אז צוחקים. הסרט הוא לעתים טרגדיה אניגמטית, שבה הפתרון נדמה כה ברור אך בדיוק מעבר להישג היד ואין אלא להזדהות עם מצוקתו של האיש המתבלבל. ואפשר גם לפרש את הסרט כסרט אימה: קללה עתיקה (הסרט נפתח בסצנת סיפור עממי ביידיש על אדם שהיה או לא היה דיבוק ובוודאי עוד ישערו על אודות שייכותה – אם יש שייכות – לשאר הסרט), מוזיקה שקטה שמאיימת מתחת לפני השטח, זוויות צילום המגמדות את הגיבור לעומת סביבתו, אלמנטים מסוכנים שחודרים מבחוץ וכוחות מרושעים שפועלים מבפנים, כוח עליון כל יכול והידרדרות מתמשכת אל עבר התהום שאין ממנו חזרה; לפעמים הסרט אפילו מזכיר את "קחי אותי לגיהינום", קומדיית האימה המוצלחת של סם ריימי, שהוקרנה בקולנועינו מוקדם יותר השנה.
סלט הז'אנרים הזה מאפשר לאחים היצירתיים להעלות ביקורת אמביוולנטית, שמזוהה בה גם ניצן של נוסטלגיה וחיבה לעולם כאילו שנוא, כלפי סביבת ילדותם, וגם להמשיך בחקירתם הקולנועית את השאלות הפילוסופיות הגדולות של החיים. ניתן לנתח את הסרט מכל כך הרבה זוויות, שלא תמיד יודעים מאיפה להתחיל. בוודאי ייכתבו עוד אמירות רבות על ההתענגות על יכולתם הקולנועית הנעלה של הכהנים ועל ההיטלטלות בין שמחה לאיד לרחמים על צרותיהן של הדמויות בסרט. ועל העיסוק השכלתני ביהדות בפרט ובדת ממוסדת בכלל על נציגיה המזויפים, ובפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, ובמערכת היחסים המסובכת בין שני אחים (את ארתור, אחיו של לארי, מגלם ריצ'רד קיינד, קומיקאי מעולה שמוכר בעיקר מתפקידיו ב"משתגעים מאהבה" וב"ספין סיטי"). ועל הרפרנסים התנ"כיים, היעדרה הכמעט מוחלט של מהפכת שנות השישים, מוסד המשפחה, תרבות הצריכה, גזענות, היחס למסורת ולהיסטוריה וגורל לעומת מקריות. בהיותו מרתק, עמוס ורב שכבות, "יהודי טוב" הוא סרט חובה לחובבי היצירה הכהנית. ואפשר גם ליהנות ממנו כקומדיה שחורה הזויה בלי הרבדים העמוקים הנבנים זה על זה. אולי בסופו של דבר האחים כהן פשוט אומרים לצופיהם שאין פתרון וחבל על ההסתבכות שלנו עם כל השאלות האלה על הסרט ועל החיים. אם אין תשובות, למה לשאול?

ארבעה וחצי כוכבים

"יהודי טוב" ("A Serious Man"), ארה"ב 2009, 103 דקות

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, ביקורת, מוזיקה, עיצוב, פורסם במקום אחר, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מישהו לאהוב (ביקורת מ"רייטינג" של לפני הרבה זמן)

  1. אסף רזון הגיב:

    תודה על הביקורת! עכשיו באמת בא לראות את הסרט.

    וכל הכבוד שזכרת את ריצ'ארד קיינד – תמיד תפקיד משני, תמיד נודניק אובססיבי (גם הופעת אורח ב"סקראבס", כמו כל מי שהיה אי-פעם ב"ספין סיטי" של אותו יוצר) , ותמיד מצחיק להפליא.

  2. מיכאל ז. הגיב:

    הסרט הזה, מבחינתי, הוא הסרט הכי טוב שראיתי השנה.
    במשך ימים שלמים אחרי שצפיתי בו עדיין חשבתי עליו, מנסה להבין ולנתח את כל הסימבוליזם שהיה שם.

    ועוד דבר שמאד אהבתי: רוחה של ג'פרסון איירפליין מעל לסרט, בדיוק בתקופה שבה אני חושב איך להתחיל לכתוב פוסט על גרייס סליק.

    When the truth is found to be lies
    And all the joy within you dies
    Don't you want somebody to love?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s