מלחמה. למה זה טוב? (ביקורת מ"רייטינג")

"לבנון", סרט הבכורה של שמוליק מעוז, מגיע לאקרנים הישראליים כשהוא מעוטר באחד ההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי לדורותיו – הפרס הגדול בפסטיבל ונציה היוקרתי. הוא גם מצורף אוטומטית ל"סרטי לבנון" מהשנים האחרונות, שהצליחו גם בחו"ל – "ואלס עם באשיר" ו"בופור" – וכמובן למאגר המתרבה-תמיד של סרטי מלחמה מקומיים. כמו רבים מאלה, הסרט מרשים ויזואלית וטכנית אך בעייתי מבחינה תוכנית.
מעוז מתמודד בסרטו בצורה אישית במוצהר עם הטראומה שהוא נושא מאז מלחמת לבנון הראשונה, בעזרת סיפורם של ארבעה חיילים הנעים בלבנון בתוך טנק עם פרוץ המלחמה (שאותם מגלמים יואב דונט – שדמותו מבוססת על מעוז, איתי טיראן, מיכאל מושונוב ואושרי כהן). הסרט נפתח בתמונה פואטית של שדה חמניות ומסתיים בתמונה דומה שבמרכזה נעוץ אותו טנק כמעין צילום הלקוח ממתישהו-איפשהו דמיוני. בין לבין עוברים החיילים, שהיו אמורים לבצע מבצע פינוי קצר בלבד, סדרה של תקלות והיתקלויות קשות עם האוכלוסייה המקומית, עם הפלנגיסטים ועם החיילים הסורים השולטים בשטח.
העובדה שהסרט מבוסס על זיכרונותיו של הבמאי-תסריטאי מעצבת את גישתו ואת תכולתו לכל אורכו, לטוב ולרע. "לבנון", בניגוד ל"באשיר" ול"בופור", נטוע ברגע ספציפי שהוא תחילת מלחמה, כשדבר ממה שאנו יודעים היום על השתלשלות העניינים לא קרה עדיין. למרות שמו של הסרט והמיקום התאריכי המדויק, "לבנון" הוא האוניברסלי מבין שלושת הסרטים באופן הצגת המלחמה והלחימה. לצופים הישראלים, כמובן, המושגים והשמות נדמים אישיים ומוכרים, אבל אין הבדל גדול בין קרבות אלה כפי שהם מוצגים בסרט והמשתתפים בהם לקרבות אחרים שנצפו במלחמות קולנועיות ובכלל. למעשה מדובר ברצף של אירועים שמשתבשים בזה אחר זה, מעין ביש מזל שמגויס לרוב לקומדיות, וגם אם מדובר בסיפורים שהיו באמת, זו לאו דווקא עלילה מהסוג שאנו מצפים לו בסרטי מלחמה: התפתחות לאורך זמן או אירוע מרכזי והשפעתו על הדמויות.
החיילים הצעירים שבתוך הטנק נתקלים לראשונה בלחימה אמיתית ואיש מהם אינו יכול להתמודד בצורה טובה עם ההתרחשויות. אין ביניהם גיבור, כולם קורסים, איש איש והתנהגותו. למרות הניסיון להעניק לדמויות הראשיות נפח באמצעות סיפורים אישיים, הן נותרות חד-ממדיות, טיפוסים סטריאוטיפיים (אם כי לא תשכחו את סיפורו של אחד החיילים על מורתו מהתיכון – רגע נדיר של הומור בסרט הקודר). עובדה זו בולטת עוד יותר בכל פעם שאנו זוכים לקבל זמן מסך מדמויות המשנה: המפקד ג'מיל (בגילומו של זהר שטראוס המצוין, שזכה בפרס האופיר על תפקידו), ששומר על פנים חתומות במטרה לנסות לשמר את הארגון והסדר, הפלנגיסט האכזר (אשרף ברהום) והשבוי הסורי (דודו טסה). זכותו של הבמאי להפחית בחשיבות עיצוב הדמויות לטובת ההתמודדות עם הצלקות; זכותו המלאה גם לא לנקוט עמדה פוליטית כלפי המלחמה ומעשי הצבא. מעוז אינו מעוניין במניפסט פוליטי לצד כזה או אחר, למרות שהוא בוודאי ציפה שסרטו ייגרר לוויכוח המתמשך על המלחמה וייצוגיה הקולנועיים, ויש שיטענו שהחלטתו להיות לא פוליטי היא הצהרה פוליטית מובהקת. הוא מעדיף להתמודד עם הזיכרונות בעזרת מעין חשיפה של יומנו האישי. האווירה חשובה לו יותר מעיבוי דמויות שנוכל לקחת איתנו מהסרט. וכאן נכנס לתמונה, תרתי משמע, ההיבט היצירתי-קולנועי של הסרט.

למרות חסרונות התסריט, הצפייה בסרט היא חוויה חושית וקולנועית מרתקת, גם אם לאו דווקא רגשית (לפחות למי שלא התנסה בעצמו במלחמה). אימת המלחמה מוצגת לצופים רובה ככולה דרך המסגרת המצומצמת, הקלאוסטרופובית, של מבט בתוך ומתוך הטנק. המבט החוצה, אל הסביבה והמתרחש בה – סדרה של תקריות אלימות – מובא דרך איחוד מבט המצלמה וכוונת הטנק, כולל שרטוט המטרה, הזגזוג המהיר ושדה הראייה המוגבל; מבפנים הכל לחוץ, סגור ומעיק. בעזרת הוויזואליה המיוחדת ובעיקר בעזרת סאונד מחריש ומפציץ אוזניים ותאורה צפופה, הסרט מותיר את הצופה הלום, עטוף בצלילי המלחמה ובמראותיה. מיידיות האירועים ואותה הפצצה של אימג'ים ואפקטי סאונד משובחים עוטפות את הצופה וכך מעבירות את החוויות הטבועות במוחו של הבמאי מהמלחמה ההיא. עם העמקת הטנק ויושביו בבוץ הלבנוני המטאפורי, אם להשתמש בביטוי המפורסם, צולל גם הצופה לתוך ההתנסות המופשטת כמעט שמציע "לבנון" של טביעה בשצף התקריות המסויט ובעומס ההולך וגדל על החיילים הסובלים (ופחות או יותר רק סובלים) ועל מערכת החושים. עומס זה הוא שיוצר את מעורבות הצופה בנעשה על המסך, והוא שאחראי לתנופה ולהשפעה המרשימה של יצירת הביכורים של מעוז.

"לבנון", ישראל 2009, 90 דקות
ארבעה כוכבים

עיראק

יציאת "לבנון" לאקרנים היא הזדמנות מצוינת להמליץ על "The Hurt Locker", סרט המלחמה המופתי מ-2008 בבימויה של קתרין ביגלו ("נקודת פריצה", "ימים משונים"), שיש לו מן המשותף עם סרטו של מעוז (לעתים "לבנון" אכן משווק בחו"ל כמקבילו הישראלי). גם "לוקר", העוקב אחרי יחידת חבלנים אמריקאית הפועלת בעיראק (במסגרת "מלחמת עיראק השנייה"), הוא סרט מורט עצבים המתאר מלחמה מנקודת המבט של החיילים ללא הקשר פוליטי תוך פריסת תמונה אוניברסלית למדי של אימת המלחמה המודרנית – מלחמה של חיילים מול לוחמי גרילה שבה אין שום דבר פשוט וברור, בעיקר לא המוסר. ובניגוד לרוב הסרטים העוסקים במלחמה בעיראק – שכמובן נמשכת עדיין – ביגלו והתסריטאי שלה, מארק בואל, לא עוסקים בנסיבות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות שהביאו את גיבורי הסרט להתגייס לצבא האמריקאי (שכידוע השירות בו אינו חובה אזרחית) ואת הצבא הזה לעיראק, והם אינם מנסים להאשים, לתרץ או לפייס את דעת הקהל – תהא דעת הצופים על הנושא אשר תהיה. הדבר שמעניין אותם הוא חיי היומיום בשטח של חברי יחידת החבלנים, שאת הבולטים שבהם מגלמים באינטנסיביות ג'רמי רנר ואנתוני מאקי. ביגלו, במאית מתח ואקשן מנוסה, יודעת לנצל את מורכבות הנושא שלפניה כדי ליצור קצב ואווירה עלילתית של סיר לחץ תוך כדי טוויית קשר רגשי של הצופים עם הדמויות. כישרונה זה של הבמאית, הצילום הריאליסטי ואפיון הדמויות המשכנע הופכים את היצירה לדיוקן אנטי-מטיפני (בניגוד, אגב, ל"בעמק האלה" של פול האגיס, המבוסס על מאמר שכתב בואל) לופת, מהמם ובסופו של דבר מדכא של חיי הלוחמים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, די.וי.די, ישראלי, עיצוב, פורסם במקום אחר, פסטיבל, צילום, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s