אמצע פסטיבל חיפה ומונטי פייתון גם

כמה כיף זה פסטיבל. לשמחתי מתאפשר לי לשהות בחיפה לכל אורכו, וזה פשוט שבוע חופש מהחיים הרגילים, ניתוק מוחלט מהשגרה שמוחלפת במרתוני סרטים.

הסרט שהכי הפתיע אותי בפסטיבל עד כה הוא "לך תביא רוזמרין" של ג'וש ובני ספדי. ראיתי את "ההנאה שבגנבה", הסרט הקודם שעשה אותו קולקטיב קולנוע שהם עומדים בראשו, ואהבתי את הוויזואליה המסוגננת שלו ואת האידיאולוגיה שמאחורי עשייתו אבל לא כל כך את השאר. היה חיוור, לא מגובש. הסרט החדש, לעומת זאת, לגמרי לא היה החוויה הקלילה-חביבה שחשבתי שיהיה. כמחצית הקהל עזבו במהלך ההקרנה את האולם – לדעתי בגלל הסגנון הנטורליסטי, המינימליסטי ונעדר ההסברים שמאפיין את יצירתם ולא בגלל התוכן – ואלה שנשארו פצחו אחריו בדיון ואף ויכוח על הסרט. זה לא קורה הרבה. הסרט מספר על אב שבמהלך הסרט מטפל בצורה גרועה יותר ויותר בילדיו, השוהים אצלו לשבועיים לפי ההסכם עם גרושתו. האב מוצג כגבר מקסים ואוהב ורק עם התקדמות העלילה מגלים עד כמה חסר אחריות ובגרות הוא. זה גיבור ששונאים, ובאותו זמן גם אוהבים בלית ברירה. המעשים שלו מכעיסים, הופכי קרביים אפילו, אבל ביניהם הוא גם מפגין את קסמו ואת הדברים הקטנים שהוא יודע לעשות כדי לשמח את סובביו, חולם, אוהב ונקשר לילדיו, שאליהם בקושי התגעגע קודם לכן. סרט מרתק ומעורר מחשבה (מוקרן שוב בצהרי 8/10).

כמו האחים ספדי, גם ראמין בהראני הוא מהבולטים בדור הצעיר של הקולנוע העצמאי האמריקאי. לא ראיתי את "איש דוחף עגלה" הראשון והמוכר שלו (הוא מוקרן מדי פעם בערוצי הסרטים), אבל כן את "המשחטה", סרטו הקודם, וחיבבתי אותו מאוד, כך שציפיתי לטוב מסרטו החדש. ולא התאכזבתי. בעצם אפילו הופתעתי. "להתראות סולו" מתהדר בתקציר שעלול להוביל למפלה סנטימנטלית – סולו, מהגר מסנגל, עובד בצפון קרוליינה (המדינה שבה בהראני נולד וגדל) כנהג מונית. הוא מתיידד עם אחד מנוסעיו, אדם מבוגר שאיתו סיכם להסיע אותו לראש הר, כנראה אל מותו. הבמאי מצליח לאורך כל הסרט להימנע באופן מעורר הערכה מלגלוש לקיטשיות או שבלוניות ומשרטט דמויות מדויקות ומורכבות, בייחוד דמותו השובה של סולו האופטימי. אפיון הדמויות, הריאליסטיות הפשוטה והעלילה המצומצמת אך מלאת ניואנסים יוצרים חיבור עמוק של הצופה, והחיבור הזה מוביל לקתרזיס בלי לפנות להתרחשויות תלושות למען הסוף הטוב. סרט נהדר, וכאמור, ממש מרגש (מוקרן שוב ב-9/10 אחה"צ).

ל"איש העצמות" האוסטרי ניגשתי במחשבה שמדובר בכזה סרט מתח שבמהלכו מתגלים סודות אפלים וכו' (אני משתדלת לא לקרוא לעומק את התקצירים לפני הצפייה ובוודאי לא מעבר לזה). שועשעתי ושמחתי לגלות עם התקדמותו שמדובר בקומדיה שחורה (מאוד) עד כדי פארסה, שקופצת מאותם רגעים אפלים ואלימים להומור פשוט ואפילו סלפסטיקי. זה איכשהו עובד היטב, אם אין לכם קיבה רגישה, כמו שאומרים. אני לא סקווימיש, אבל בהחלט יש בסרט אימג'ים קשים לצפייה. יש לציין שלמרות זאת כלל לא נרשמה נטישה של הקהל, אז כנראה לא רק אני חשבתי שזה סרט ששווה להשקיע בו את הזמן ואת ההתמודדות עם הקפיצה הז'אנרית ועם המראות הגרפיים. והוא גם אווירתי ומצולם לעילא (הסרט כבר יצא בדי.וי.די).

לו הייתם יודעים מה קרה שם רגע קודם

ואמליץ בקצרה גם על "פארק ויה" המקסיקני, סרט אטי על איש תחזוקה שעומד לפני סיום תפקידו אצל מעסיקתו העשירה אחרי 30 שנה והוא אינו יודע כל כך מה לעשות עם עצמו הלאה. זה סיפור מהורהר וכלל לא בנאלי על איש שעומד להתחיל פרק חדש בחייו בגיל מבוגר; השוטים הארוכים היפים והסוף המעולה של הסרט שווים את ההסתגלות להזדחלות העלילה בתחילת הסרט (מוקרן שוב בבוקר 10/10). וגם על "מחרוזת התפילה" הטורקי, סרט פחות אישי ופואטי מאשר היצירות הפסטיבליות הטורקיות שנתקלנו בהן לאחרונה של ג'יילאן ושל קפלנוגלו, אך מקסים ועושה שימוש נפלא בפוקוס ובעומקי שדה (הסרט מוקרן שוב ב-9/10 במקום "הערצה" שבוטל). וכמובן גם הסרט המצוין הזה, שנוסף לפסטיבל ברגע האחרון.

ולהערות טכניות: ל"הזמן שנותר" של איליה סולימאן הוספה הקרנה בבוקר 9/10. באותו ערב הוספה הקרנה ל"לעזוב" הצרפתי הבינוני-למרות-הופעות-טובות (שאמור כנראה להיות מופץ בארץ מתישהו בהמשך). העותק של "משוריין", שהיה אמור להיות מוקרן במסגרת הגאלה, כנראה לא הגיע בזמן או שמצאו דרך מוזרה להגיד שהסרט נגנז בארץ וההקרנות המתוכנות שלו בוטלו – במקום זאת תהיה הקרנה אחת במוצ"ש ללא תרגום עברי.

ובלי קשר: הבריטים מציינים בתקופה זו 40 שנה לחבורת מונטי פייתון האהובה עד מאוד. בסוף השבוע שודר בבי.בי.סי דוקומנטרי חדש על חברי הקבוצה ותולדותיהם, ולרגל המאורע הן ה"אינדיפנדנט" והן ה"טלגרף" פרסמו כתבות על חבורת הקומיקאים המשפיעה. ובאותה הזדמנות, הנה פוסט מצוין על ניל אינס, איש הלהקה המטורפת קמעה בונזו דוג דו דה בנד (שמה קוצר אחר כך בכמה אופנים) וחברו של אריק איידל ל"ראטלס". ולציון המאורע, הנה דוגמית של הבונזואים (האהוב עליי שלהם הוא "Labio-Dental Fricative", אבל לא מצאתי אותו ביוטיוב בגרסה של הלהקה במלואה):

נ.ב. ב"אל.איי טיימס" העלו ניתוח פרטני של סרטי האחים כהן (לא כולל החדש). פה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אובססיה וקאלט, אירועים, ביקורת, בריטי, הקרנה, טלוויזיה, ישראלי, לינקים, מוזיקה, עיצוב, פסטיבל, צחוקים, צילום, קולנוע, קליפ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s