פסטיבל בשקל (ביקורת מ"רייטינג")

תזמון יציאת "לקחת את וודסטוק", סרטו החדש של אנג לי שפותח את פסטיבל חיפה בסוכות, בוודאי יועד לחגיגות ה-40 לפסטיבל וודסטוק, שבארגונו הוא עוסק. הוא בוודאי גם תוכנן כסרט שפונה לכולם – לדור הבייבי בום האמריקאי, לילדיו הבוגרים ולילדיהם שלהם – וככזה הוא מכיל המון אלמנטים, יותר מדי. במרכז הסיפור עומד אליוט טייבר, צעיר שקט שחוזר מניו יורק הסואנת לבית הוריו בעיירה הקטנה כדי לעזור להם להציל את מלונם הכושל כלכלית (שהוא ביתם והנכס היחיד שלהם). אליוט מוצא מפיקים שמחפשים מקום לערוך פסטיבל מוזיקה ומציע להם לנצל את הפסטיבל המקומי המתוכנן וכך גם להביא תיירים לעיירה. הפסטיבל המקומי הקטן, כפי שיודעים מראש כל צופי הסרט, הופך לאירוע עצום ממדים, למורת רוחם של רבים מהמקומיים, ותוך כדי ההתארגנות אליוט עובר תהליך גילוי עצמי.
את גיבור הסרט מגלם דמיטרי מרטין, בדרך כלל קומיקאי, שאחת מתכונותיו הידועות היא היעדר הבעה יחסי. את הקיפאון הזה הוא מפגין גם בדרמה הזאת. יכול להיות שזו הדרך שבה התנהג אליוט האמיתי, שהתסריט מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי (הספר כולל את תקופת מגוריו בעיר הגדולה לפני הפסטיבל וכן אירועים אחריו), אבל קשה להזדהות עם צעיר כזה על המסך. וכשהדמות המרכזית חלשה, לסרט חסר מרכז כובד שהיה יכול להפוך אותו למסע נוסטלגי סוחף. אליוט מזכיר את "זליג" של וודי אלן – הוא משקף את הסובבים אותו, בין שאלה הוריו היהודים, הנשמות החופשיות שמציעות לו סמים (אפשר לטעון אפילו שהסרט מעלה את הטענה, הבעייתית בלשון המעטה, שהתבגרות והשתחררות ממסכות תלויות בלקיחת סמים) או היזמים שמארגנים את הפסטיבל על אדמת אחד משכניו. התהליך שהוא עובר אמור לשחרר אותו מהסביבה ולגלות בפנינו ובפניו את אופיו האמיתי, אך זה לא מורגש ביצירה בעלת אפקט כה מושטח. למעשה, השינוי שעובר על אביו של אליוט (בגילומו של הנרי גודמן) מרתק יותר ממה שקורה לגיבור עצמו, מאחר שהשינוי הזה נעשה מתוך מודעות וכנות, ובעצם הוא חשיפה של האני האמיתי יותר מאשר איזו השתנות פנימית שאנו אמורים להאמין שמתרחשת אצל אליוט. ראוי לציין גם את ליב שרייבר המצוין, שבתפקידו כטרנסווסטיט יוצא המארינס נראה פשוט כמו שרייבר המוּכר בפאה בלונדינית ובשמלה, ומצליח ליצור דמות שלמה עם עצמה ושוויתרה על העמדות פנים.

שרייבר ומרטין

יוצרי הסרט בחרו להשמיט ממנו את פסטיבל וודסטוק כמעט כליל, וזו בחירה לגיטימית לגמרי (ואולי נאמנה למציאות). הרי מי שרוצה לצפות בפסטיבל מוזמן אל האפוס הדוקומנטרי "וודסטוק" של מייקל וודלי, שמיטיב להעביר את המראה ממרכז ההתרחשויות. הסרט מתיימר להראות את משמעות האירועים לאנשים ספציפיים, שהפסטיבל התרחש על סף דלתם, ולא את ההופעות או את ההמונים שנדדו אליהן. אבל קלישאות שנות השישים – סקס, סמים ורוקנ'רול (או לפחות סקס וסמים), ההיפים הפתוחים לעומת אנשי העיירה הקטנה, החבר שחזר פגוע מווייטנאם וכדומה – נאספו לסיפור עצלני ופושר. זה נראה כמו התקופה (מלבד הסובלנות התמוהה לאותו זמן ומקום כלפי הומוסקסואליות) אך כושל בהעברת רוח החופש והשינוי שאפיינה את המאורע שבבסיס הסרט. אולי היו יותר מדי מרכיבים ולא ידעו מה לעשות עם כולם, לכן התייחסו בשטחיות לכל אחד מהם; במקום סיפור התבגרות רב-רבדים שמתרחש על רקע אחד האירועים התרבותיים החשובים של המאה ה-20, קיבלנו סרט חסר התלהבות וחסר עניין.

בולבול

"לקחת את וודסטוק", ארה"ב 2009, 110 דקות

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת, מוזיקה, נוסטלגיה, פורסם במקום אחר, פסטיבל, קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s